ע"א 8844/12 גיטה חיים ניסים נ. בנק טפחות למשכנתאות בע"מ

בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב) מיום 23.10.2012 בה"פ 37300-11-09, במסגרתו נדחתה בקשת המבקשות למתן

צו מניעה לפינוי דירת מגורים (להלן: הדירה ).

1.

בין השנים 1998-1994 נטל המשיב 3 (להלן: המשיב ) מספר הלוואות מבנק המזרחי (להלן: הבנק ) בסך כולל של 457,500 ₪, וחתם על שטר למשכון זכויות החכירה בדירה הרשומה על שמו. המשיב לא עמד בהחזר ההלוואה והבנק החל בהליכי מימוש הדירה כבר בתחילת שנת 2000, והמשיבה 2 מונתה ככונסת נכסים על זכויותיו בדירה. כמו כן ניתן צו המורה על פינוי הנכס לצורך מימושו, אולם הליכי הפינוי עוכבו על מנת לאפשר למבקשות להגיש תובענה למניעת מימוש הדירה.

2.

בכתב התביעה נטען על ידי המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) כי נישאה למשיב בשנת 1979 ולשניים בת משותפת שנולדה בשנת 2003 (המבקשת 2). לדבריה, היא והמשיב מתגוררים בדירה משנת 1983 ומנהלים משק בית משותף. נטען כי הבנק לא יידע את המבקשת בנוגע להלוואות שהמשיב נטל מהבנק, והיא מעולם לא חתמה על מסמך שמשמעותו ויתור על זכותה לדיור חלוף, ולכן יש לראות אותה ואת בתה כדיירות מוגנות בדירה. כן התבקש פסק דין הצהרתי לפיו למבקשת זכות להירשם כבעלת 50% מזכויות החכירה בדירה.

הבנק התנגד לבקשה וטען כי לא הוכח שבני הזוג נשואים. נהפוך הוא, בהתנהלותו מול הבנק טען המשיב כי הוא גרוש, כי אין לו ילדים ושהוא בעל הזכויות היחידי בדירה. למצער, זכויותיה של המבקשת בדירה הן זכויות של "בר רשות" בלבד הניתנות לביטול בכל עת, ומשפקעו זכויותיו של המשיב בדירה פקעו עימן גם זכויותיה של המבקשת. כמו כן, המבקשת ידעה על חובותיו של המשיב, ובמשך 27 השנים בהן התגוררה בדירה, לטענתה, לא פעלה כדי לרשום את זכויותיה הנטענות כדין, ובכך נטלה חלק במצג שהמשיב יצר כלפי הבנק כביכול הוא הבעלים היחידים של הנכס.

3.

בכתב התשובה שינתה המבקשת את טעמה, וטענה כי היא והמשיב גרושים. עם זאת, נטען כי השניים ממשיכים לחיות תחת קורת גג אחת, לנהל משק בית משותף ולקיים יחסי אישות, ומכוח מעמדה כידועה בציבור קנתה זכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף. לטענתה, לא רשמה על שמה את הזכויות בדירה בשל העיקולים הרבים שהוטלו על הדירה, וכן על מנת להימנע מעימותים עם המשיב ולמען אחדות המשפחה. עוד טענה המבקשת כי הבנק לא מילא אחר חובתו כנושה לבדוק את זכויותיה בנכס, לאחר שהמשיב הצהיר כי הוא גרוש, ולכן אין לבנק להלין אלא על עצמו.

4.

בפסק הדין בחן בית המשפט בתחילה את שאלת קיומן של זכויות המבקשת בדירה לאור ההלכות הנוגעות לחזקת השיתוף בין ידועים בציבור. נקבע, כי בין בני הזוג לא התקיימה מערכת יחסים של ידועים בציבור "המנהלים אורח חיים תקין ומקיימים מאמץ משותף", הן מאחר שבני הזוג התגרשו זה מזו והן לאור עדותה של המבקשת עצמה, לפיה הקפידו על הפרדה רכושית. בית המשפט זקף לחובתה של המבקשת את אי זימון המשיב להעיד מטעמה, מה שמחליש את טענותיה.

נקבע כי אף בהנחה שבני הזוג הם ידועים בציבור, הרי שזכותו של הבנק גוברת על זכותה בדירה מכוח סעיף 12 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 (מאחר שלמשיב זכויות חכירה במינהל שאינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין). הבנק דרש ובדק היטב כי הזכויות בנכס רשומות על שמו של המשיב בלבד, ומלבד הרישום מטעם מינהל מקרקעי ישראל, טרח ובדק מול המשיב בכל אחת מן ההלוואות שנטל כי הוא הבעלים היחידים של הזכויות. המשיב הצהיר בכל פעם כי הוא גרוש וללא ילדים והסתיר מהבנק את יחסיו עם המבקשת. המבקשת שיתפה פעולה עם המשיב על מנת להתחמק מהנושים, נרשמה במרשם האוכלוסין כגרושה, ואף לא רשמה את הדירה ככתובת מגוריה במרשם האוכלוסין, אלא בשנת 2006. בכך מנעה המבקשת מהבנק את האפשרות לגלות את זכויותיה הטענות בדירה, ויש לראות את הבנק כמי שנהג בסבירות ובתום לב ברישום המשכון. בנוסף, חזקת השיתוף מקימה אף שיתוף בחובות הנצברים במהלך החיים המשותפים, והמבקשת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי החוב הרובץ על הדירה יוצא מתחולת חזקת השיתוף. מה עוד, שחלק מההלוואות ניטלו לצורך בניית בית המגורים. לכן, אף אם היה נמצא שהזכות של המבקשת בדירה גוברת על זכותו של הבנק, הרי שהזכות היתה כפופה לשיתוף בחוב הרובץ על הדירה.

לאור האמור, בית המשפט דחה את התביעה שהגישו המבקשות וחייב את המבקשת בתשלום שכ"ט בסך 45,000 ₪.

5.

על פסק דינו של בית משפט קמא הגישו המבקשות ערעור לבית משפט זה. בד בבד המבקשות הגישו לבית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה נדחתה בהחלטה קצרה מיום 4.4.2013, מן הטעם שהמבקשות לא טענו וממילא לא הוכיחו "שלא יהיה ביכולתן לפרוע את החוב [המוערך בכ-1.5 מליון ₪ - י"ע] שלא באמצעות מכירת הנכס".

ביום 17.4.2013 הגישו המבקשות את הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשה נטען כי פינויין מהדירה עלול להסב להן נזק בלתי הפיך ולהותירן ללא קורת גג. כמו כן צויין כי המשיבים השתהו זמן רב עד למימוש הדירה, ואין טעם להיחפז בפינויין של המבקשות לפני מתן פסק דין בערעור. במישור סיכויי הערעור נטען כי בית משפט קמא לא דן בטענות המבקשות כי יש לראותן כדיירות מוגנות; כי המבקשות מעולם לא חתמו על מסמך שמשמעותו ויתור על דיור חלופי; וכי הבנק התרשל בכך שלא ביקש את הסכמתה של המבקשת למשכון הדירה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובת המשיבים ובפסק דינו של בית משפט קמא, ולאחר שניסיונותיי להביא את הצדדים להסדר לא הסתייעו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות .

7.

כידוע, הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, ועל מנת שבית המשפט יורה על עיכוב ביצוע על המבקש להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו.

8.

מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים ועל המבקשות מוטל נטל כבד על מנת להצליח בערעורן.

ראשית, נקבע כממצא עובדתי כי בין המבקשת למשיב שרר משטר של הפרדה רכושית, כך שאף אם השניים היו ידועים בציבור, לא היה מקום להחיל עליהם שיתוף ספציפי בדירה. שנית, המבקשת לא רשמה זכויותיה הנטענות בכוונת מכוון בפעולות הטעיה והסתרה מול הבנק והנושים. ולבסוף, בניית הדירה הסתיימה בשנת 1998 (סעיף 21 להודעת הערעור), כך שבמועד בו מישכן המשיב את זכויותיו בדירה לזכות הבנק, לא יכול היה להתגבש שיתוף ספציפי בדירה. בכך שונה ענייננו עד מאוד מעובדות פסק הדין בע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (11.8.2011).

9.

אשר למאזן הנוחות, לא נעלמה ממני העובדה כי מדובר בדירת מגורים של המבקשות. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי הבנק מנסה לממש את המשכון משנת 2000, ביני לביני החוב בבנק הולך וגדל, המבקשת לא הצביעה על כל אפשרות לפרוע את החוב באמצעות מקור מימון חלופי, אף לא ניסתה להגיע להסדר של ממש עם הבנק (גם לא לאחר ישיבת בית המשפט), וככל שהזמן יתארך יקשה על הבנק לגבות את מלוא חובו (ע"א

8296/11 מזל גל פרץ נ' אורי כספית (7.3.2012)).

10.

אשר על כן הבקשה נדחית. עם זאת, בהתחשב גם בתקופת החגים, הפינוי לא יבוצע לפני ה-1.11.2013. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.