ע"א 8945-21 ע"א 8945-21

השופטת ע' ברון:

בפסק הדין נושא הערעור (הוכתר "החלטה") נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המערערים (להלן: בקשת האישור). ומכאן הערעור.

ארבעת המערערים, כל אחד מהם בנפרד, הם בעלי זכות חכירה במקרקעין מאת רשות מקרקעי ישראל, היא המשיבה (להלן: הרשות). בעקבות רפורמה שנערכה ברשות ניתנה לחוכרי מקרקעין האפשרות להמיר את זכות החכירה שלהם בזכות בעלות. בשורה של החלטות שהתקבלו על ידי מועצת מקרקעי ישראל מאז 2010, כאשר כל החלטה ביטלה את קודמתה, הוסדרו התנאים שבגדרם תתבצע רכישת הבעלות.

במוקד הדיון ניצבה החלטה 1370 שהייתה בתוקף פרק זמן קצר ושבגדרה הוענקו תנאים מיטיבים לחוכרים ביחס ליתר ההחלטות (להלן: החלטה 1370). לטענת המערערים לא היה סיפק בידם ליהנות מתנאי החלטה 1370 טרם שבוטלה; ובעניין זה הם באים בטרוניה עם הרשות שלטענתם פעלה שלא כדין. זאת הן משום שלא מסרה להם בעוד מועד הודעה בדבר זכאותם לרכוש בעלות במקרקעין, הן משום הקפאת החלטה 1370, והן משום קביעת הוראות מעבר לאחר ביטולה של החלטה זו. הרשות מצידה טענה כי פעולותיה כולן נעשו כדין, ברשות ובסמכות.

לאחר עיון בכתובים ומשהוספנו ושמענו את טיעוני באי-כוח הצדדים, לא מצאנו ממש בערעור ואנו מאמצים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתוקף סמכותנו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

נציין כי בית המשפט המחוזי דחה את בקשת האישור ממגוון טעמים. נאמר עם זאת כי די בשונוּת שבין חברי הקבוצה שהמערערים ביקשו לייצגה, בשאלות הנוגעות לעצם קיום העילה ולא רק בהקשר לנזק הנטען, כדי להוביל למסקנה כי בכל מקרה התובענה הייצוגית אינה "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין" כדרישת סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. לכל עסקה להקניית בעלות במקרקעין יש מאפיינים ייחודיים משלה, ולצורך הגנתה הרשות נדרשת לבחינה אינדיבידואלית ביחס לכל חבר קבוצה נטען – כגון האם הוא עומד בתנאי הקניית הבעלות; האם בתמורה מופחתת או ללא תמורה; האם ומתי קיבל הודעה על אפשרות הקניית בעלות; האם ומתי הגיש בקשה להקניית בעלות; האם קיימות חריגות בנייה אל מול תוכניות הבנייה שאישרה לו הרשות; ועוד. ונעיר כי אף בין המערערים עצמם קיימת שונוּת משמעותית בהיבט של נסיבותיהם הפרטניות. יוסף לכך, הגם שנימוק זה לא עומד לבדו, כי סכומי התביעה הנטענים הם משמעותיים ונעים בין עשרות רבות של אלפי שקלים ועד מאות אלפי שקלים, כך שאין חשש להיעדר כדאיות כלכלית לחברי הקבוצה לנקוט בהליכים אישיים ככל שלשיטתם עומדת להם עילת תביעה.

סופו של דבר, הערעור נדחה והמערערים יישאו בהוצאות הרשות בסכום של 20,000 ש"ח.