ע"א 8949/00 ברוך ברסקי נ. דיאמנט נמרוד

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז (השופט י' גרניט), מיום 29.11.2000, בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 72800/99.

1.בין המערער לבין אשתו המנוחה, בתם של המשיבים 3 ו4-, התבררו מספר תובענות בפני בית המשפט לענייני משפחה שעניינן אחזקת ילדים, מזונות, צו הגנה ופירוק שיתוף. ביום 6.7.98 ניתנה החלטה על פירוק השיתוף בין המערער למנוחה ובאי כוח הצדדים מונו ככונסי נכסים. ביום 11.11.98 הלכה המנוחה לעולמה. ביום 24.11.98 הגישו המשיבים 3 ו4- בקשה לשינוי בעלי הדין עקב מותה של בתם. לבקשה צורף עותק צוואה מיום 8.2.98 על פיה מורישה המנוחה את זכויותיה בדירה מושא צו הפירוק להוריה, המשיבים 3 ו4-. ביום 7.12.98 הורה בית המשפט על עיכוב הליכי הכינוס, זאת משום שהצוואה על פיה הוריה של המנוחה הם יורשיה לעניין זכויותיה בדירה, טרם קוימה ולפיכך קיימת אפשרות כי שני ילדיה של המנוחה יירשו את זכויותיה בדירה ולא הוריה, כמצוות הצוואה.

2.לטענת המערער, דברים שאמרה המנוחה במהלך דיון שהתקיים ביום 6.7.98 מהווים "צוואה בפני רשות" כמשמעה בסעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה1965-. לפיכך הגיש, ביום 14.1.99, בקשה לפסילת בית המשפט לענייני משפחה. בבקשת הפסלות נטען, כי הואיל והשופט גרניט הוא ה"רשות" בפניה ניתנה הצוואה, והואיל ומהחלטות ומהתבטאויות שונות שניתנו על ידי השופט גרניט במסגרת ההליכים המתבררים לפניו עולה חשש ממשי, כי הוא גיבש את דעתו החיובית ביחס לתוקפה של הצוואה שהוגשה על ידי הורי המנוחה, הרי שאין מקום לאפשר לו להמשיך ולדון בדינו של המערער. ביום 25.4.99 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט ציין כי החלטותיו ניתנו במסגרת הליכי ביניים וכי אין בהן כדי חריצת משפט טרם שמיעת הצדדים והראיות. ביום 11.5.99 ערער המערער על החלטה זו בפני בית משפט זה וביום 31.5.99 הוריתי על דחית ערעור הפסלות.

3.ביום 28.11.00 נתן בית המשפט לענייני משפחה פסק דין בת"ע 2262/99, 2263/99. בפסק דין זה קבע, כי דברי המנוחה בדיון מיום 6.7.98 אינם עולים כדי צוואה בפני רשות. בסיפא לפסק דינו העיר בית המשפט:

"בשולי ההחלטה: אני סבור כי כל מטרתו של ה[מערער] בהגשת הבקשה ובהתנגדות היתה אך ורק להשתלט על עזבונה של המנוחה, בהיותו אפוטרופוס היחיד לילדיה (שהם גם ילדיו), בעוד כוונתה היתה, כפי שבאה לידי ביטוי בצוואתה בעדים, כי הוריה, הם שידאגו לילדיה (עובדה המקובלת גם על ה[מערער], כאמור)".

למחרת, במסגרת תמ"ש 72800/99 - שעניינו תביעת המשיבים 1 ו2- נגד המערער בגין נזק שנגרם להם, לטענתם, בעקבות ביטול עסקת מכר שביצעו ביחס לדירתם המשותפת של המערער ואשתו המנוחה - הגיש המערער בקשה נוספת לפסילת השופט י' גרניט. בבקשתו, ביקש המערער כי בית המשפט יימנע מלדון בכל התובענות להן הוא צד. זאת משום, שלטענתו, יש בהתבטאותו של בית המשפט, בפסק הדין בת"ע 2262/99, 2263/99, משום קביעת עמדה נחרצת באשר למניעיו של המערער בכל התיקים המתבררים בפני בית המשפט. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים הורה בית המשפט על דחיית הבקשה ביחס לתמ"ש 72800/99. ביחס לטענת המערער כי לבית המשפט דיעה קדומה וכי תוצאות ההליך ידועות מראש, קבע בית המשפט:

"אין לי כל דעה קדומה או השקפה מוקדמת על תוצאות התובענה הזאת. עמדתי לגבי מניעיו של [המערער] לגבי התנגדותו לצוואת אשתו ז"ל, אין לי כל השלכה על התביעה הנוכחית".

לאחר שהמערער הודיע לבית המשפט כי בכוונתו לערער על ההחלטה הורה בית המשפט על הפסקת הדיון בתיקים האחרים, בהם המערער צד, עד להכרעת הערעור בפני בית משפט זה.

4.בערעורו, טוען המערער כי "קיימת אפשרות קרובה מבחינת וודאותה, למשוא פנים בהמשך ניהול דיוניו המשפטיים" בפני השופט גרניט. המערער מצביע על התבטאות של בית המשפט בפסק הדין בת"ע 2262/99, 2263/99 באשר למניעיו של המערער. בהתבטאות זו יש, לטענתו, כדי לבסס חשש זה. לטענתו, שגה בית המשפט בקביעתו זו וביטא בה עמדה נחרצת כלפי המערער, עמדה אשר תשלול ממנו את היכולת לדון ביתר ענייניו של המערער ללא משוא פנים. ביום 11.12.00 הגיש בא כוח המערער בקשה לטעון את טיעוניו בעל-פה בפני בית משפט זה.

5.ביני וביני, ביום 11.12.00, הורה בית המשפט לענייני משפחה על דחיית בקשת הפסלות שהגיש המערער גם ביתר התובענות להן הוא צד (תמ"ש 100350/98; תמ"ש 94100/97; תמ"ש 94101/97; ת"ע 2261/99; ת"ע 2264/99). ביום 24.12.00 הגיש ב"כ המערער לבית המשפט זה בקשה כי ההחלטה בערעור דנן, אותו הגיש ביום 7.12.00, תסוב גם על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 11.12.00. מהודעת משיבים 1 ו2-, מיום 18.1.01, עולה כי הם אינם מתנגדים לבקשה. משיבים 3 ו4- הודיעו כי הם מתנגדים לבקשה. הם מציינים כי העניינים הנדונים בת.ע. 2262/99, 2263/99, בהם התבטאותו של בית המשפט שהיוותה את העילה המרכזית לבקשת הפסלות, אינם קשורים לעניינים הנדונים בתיקים להם הם צד.

6.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. אמת, בע"א 3154/99, שעניינו טענתו הקודמת של המערער לפסילת בית המשפט, הבעתי ספק באשר לאפשרות ישיבתו של השופט גרניט בדין שעה שהדיון הוא בשאלת קיומה של צוואה בפני רשות ושעה ש"רשות" זו היא השופט גרניט עצמו. בה בעת, לא זו עילת הפסלות שבפני, כי אם הנמקתו של פסק הדין שדחה את הבקשה לקיום הצוואה בפני רשות. אכן, טענתו המרכזית של המערער מוסבת כלפי חשש שעולה מהתבטאות שבפסק הדין בת"ע 2262/99, 2263/99 באשר למשוא פנים בהליכים האחרים התלויים ועומדים בפני בית המשפט. הלכה היא, כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים וכי יש צורך בחשש ממשי המבוסס על נסיבות אובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות (ראו למשל: ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל פ"ד לט(1) 446, 558[א]; ע"א 1570/94 שרותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח' (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה פ"ד מד(3) 758, 760). "השאלה שיש לשאול היא... אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'"

(ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

(טרם פורסם).

7.אכן, בנסיבות בהן מתקיימים בפני בית המשפט מספר הליכים הקשורים באותם בעלי דין, כגון התובענות בהן מעורב המערער, לא מן הנמנע כי בית המשפט יביע את דעתו ביחס לעניינים הנדונים בפניו ובלבד שלא יהא בכך כדי להצביע על "דעה נעולה" השוללת ממנו את היכולת לקיים את ההליך ללא משוא פנים. התבטאותו של בית המשפט לענייני משפחה ביחס למניעיו של המערער בהתנגדותו לבקשה לקיום הצוואה שהוגשה על ידי הורי המנוחה, אינה עולה כדי יצירת חשש ממשי למשוא פנים. מדובר בהתבטאות במסגרת הליך לקיום צוואה, המתייחסת לאותן נסיבות מסוימות ואין בה כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בדיון בענייניו האחרים של המערער הנדונים בפני בית המשפט דלמטה. אין המדובר בהבעת עמדה לגבי מהימנותו של המערער או באשר לאיזו מן הטענות המועלות - על פי החומר שבפניי - בתובענות האחרות המתבררות בפני אותו שופט. בחלקם של התיקים אף מדובר בצדדים אחרים. במצב דברים זה נחה דעתי כי לא נתקיים חשש ממשי למשוא פנים ודין הערעור להידחות. ממילא לא מצאתי גם מקום לקיים דיון בעל-פה בתיק זה.

8.אשר לבקשת המערער לדון בכל החלטות הפסלות של השופט גרניט יחדיו, הרי שלא מצאתי מקום להיעתר לה. בעצם העובדה כי המערער הוא צד לאותם הליכים אין בכדי לבסס אותן נסיבות בכל מקרה ומקרה. שומה על המערער לבסס חשש ממשי למשוא פנים בנסיבות כל מקרה לגופו. במצב דברים זה ונוכח ההבדלים בצדדים שבתיקים ובסוגיות העומדות לדיון ממילא לא ניתן להכריע בסוגיית הפסלות בהם, לגופה. ספק גם, אם ניתן, מבחינה דיונית, לעשות כן שעה שהמערער לא הגיש ערעור כדין על החלטות אלו. מטעם זה דין בקשתו של המערער, מיום 24.12.00, להידחות.

אי לכך הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ש"ח.