ע"א 900/18 עפרה ברקוביץ נ. עו"ד מיכה צמיר

1.

המבקשת והמשיב 3 (להלן ביחד: בני הזוג ) חתמו בשנת 2004 על הסכם גירושין (להלן: הסכם הגירושין ) שקיבל לימים תוקף של פסק דין. בהסכם נקבע כי המבקשת תוסיף להתגורר בדירת בני הזוג (להלן: הדירה ) יחד עם ילדיהם ותישא לבדה בתשלומי המשכנתה למשך 10 שנים או עד לפירעון המשכנתה, לפי המאוחר (להלן: המועד הקובע ); וכי המשיב 3 ישלם מזונות ילדים בסך 2,500 ש"ח לחודש. נקבע כי בחלוף המועד הקובע תוצע הדירה למכירה לכל המרבה במחיר. ביום 30.8.2009 חתמו בני הזוג על תוספת להסכם הגירושין (להלן: התוספת ) שקיבלה אף היא תוקף של פסק דין. בסעיף 2 לתוספת נקבע כי אין בה כדי לשנות או לבטל כל חלק מהסכם הגירושין, למעט הוראותיו בעניין הדירה. בהמשך לכך, נקבע כי מלוא זכויות המשיב 3 בדירה יועברו למבקשת (להלן: ההענקה ); וכי לצדדים לא תהיינה טענות או תביעות נוספות אחד כלפי השנייה מעבר לקבוע בתוספת. כעולה מההחלטה נושא הבקשה דנא, שלושה ימים לאחר אישור התוספת על ידי בית המשפט, ביום 22.10.2009, הגיש המשיב 3 בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל (להלן: הבקשה למתן צו כינוס ). בהמשך לכך, ביום 6.12.2009, הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על מתן צו כינוס לנכסי המשיב 3; וביום 5.1.2011 הוכרז זה כפושט רגל ומונה לו נאמן – הוא המשיב 1 לבקשה דנא (להלן: הנאמן ).

2.

ביום 5.11.2014 הגיש הנאמן בקשה לביטול ההענקה (להלן: הבקשה לביטול הענקה ) וביום 12.1.2018 – בחלוף למעלה משלוש שנים – נעתר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נ' שילה ) לבקשה. נקבע כי ההענקה בטלה מכוח סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ) שעניינו העדפת נושים פסולה משנמצא כי המשיב 3 חתם על התוספת להסכם בעודו חדל פירעון; כי בקשתו למתן צו כינוס הוגשה טרם חלפו 3 חודשים ממועד זה; ומשלא עלה בידי בני הזוג להציג הסבר מניח את הדעת לסמיכות הזמנים בין חתימת התוספת לבין הגשת הבקשה למתן צו כינוס. עוד נקבע כי דין ההענקה להתבטל אף על פי סעיף 96 לפקודה שעניינו הענקות פסולות הואיל וזכויות המשיב 3 בדירה הועברו בטרם חלפו שנתיים ממועד הכרזתו כפושט רגל; וכי לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי ההענקה נעשתה בתום לב ובעבור תמורה בת ערך. לעניין זה דחה בית המשפט את טענת בני הזוג שלפיה בתוספת הותנתה העברת זכויות המשיב 3 בדירה בוויתור המבקשת על תשלום מזונות עבר ומזונות עתיד שבהם חייב זה מכוח הסכם הגירושין וכי זוהי למעשה התמורה שבה מדבר סעיף 96 לפקודה. זאת, משנקבע כי סעיף 2 לתוספת קובע במפורש כי אין באמור בתוספת כדי לשנות את שנקבע בהסכם הגירושין, למעט בעניין הזכויות בדירה; כך שחובת המשיב 3 לשלם מזונות נותרה בעינה גם לאחר חתימת התוספת. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המבקשת שלפיה לא ידעה על חדלות פירעונו של המשיב 3 וקבע כי עיתוי החתימה על התוספת "מעלה חשש כבד" כי המבקשת ידעה על אודות מצבו הכלכלי של המשיב 3; וכי במהלך הפעולות המתואר ניסו בני הזוג להבריח את זכויות המשיב 3 בדירה מידיהם של יתר נושיו.

3.

המבקשת לא השלימה עם ההחלטה והגישה ערעור לבית משפט זה, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה – היא הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת סיכויי ערעורה טובים, בין היתר, משום ששגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי היא והמשיב 3 ניסו להבריח את זכויות האחרון בדירה מידי יתר נושיו; וכי נראה שהיא ידעה על מצבו הכלכלי של המשיב 3 על אף שלא הייתה עמו בקשר מזה שנים רבות, כך הטענה. עוד טענה המבקשת כי רכשה את הזכויות בדירה בתמורה בדמות ויתור על תשלום דמי המזונות; וכי נפלו פגמים בהתנהלות הנאמן המצדיקים את דחיית הבקשה לביטול הענקה. כמו כן, נטען כי יש ליתן משקל להסתמכות המבקשת על הסכמות הצדדים בהסכם הגירושין ובתוספת לו, בפרט נוכח מחדלו הנטען של הנאמן מליידע אותה בדבר הליכי פשיטת הרגל שבהם מצוי המשיב 3 מזה מספר שנים. באשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי דחיית בקשתה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי תגרום לה לנזק בלתי הפיך בדמות מכירת הדירה לצד שלישי.

4.

הנאמן מתנגד לבקשה וטוען כי סיכויי הערעור קלושים וכי מאזן הנוחות אינו נוטה, לפחות בשלב הנוכחי, לטובת המבקשת. באשר לסיכויי הערעור, סומך הנאמן ידיו על החלטת בית משפט קמא, הן לעניין תחולת סעיף 98 לפקודה, הן לעניין תחולת סעיף 96 לפקודה, מנימוקיו, כמפורט לעיל. אשר למאזן הנוחות נטען כי ההחלטה נושא הבקשה היא הצהרתית בלבד ולא עולה ממנה חשש מפני מכירת הדירה בעת הזו. הובהר כי לשם מימוש זכויות המשיב 3 בדירה הגיש הנאמן ביום 14.1.2018 בקשה שבגדרה עתר להתיר לו להגיש תביעה לפירוק השיתוף בדירה, וזו עדיין תלויה ועומדת (להלן: הבקשה למתן הוראות ). לטענתו, גם לאחר קבלת בקשה זו, ככל שתתקבל, הרי שעד שתוכרע תביעת פירוק השיתוף בדירה אין חשש למימושה. הוסף כי אם תוגש בקשה למימוש דירת המגורים תוכל המבקשת לעתור לקבלת סעד מתאים. כמו כן, נטען כי תיק פשיטת הרגל של המשיב 3 מתנהל מאז שנת 2009; וכי אין הבקשה לעיכוב ביצוע מצדיקה בנסיבות העניין כי נושיו ימתינו עוד שנים ארוכות לפירעון החובות כלפיהם.

5.

כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס הרשמי ) מתנגד אף הוא לבקשה מן הטעמים שמנויים לעיל. לשיטתו, מאזן הנוחות בענייננו נוטה לטובת נושי המשיב 3 שממתינים מזה שנים רבות לפירעון חובותיו כלפיהם. כך, נטען כי במסגרת הליכי פשיטת הרגל לא אותרו נכסים נוספים של המשיב 3 פרט לדירת המגורים ועל כן יש לאפשר לנאמן לקדם את הליכי פירוק השיתוף בדירה. אם תוגש בקשה למימוש הדירה, הרי ששמורות למבקשת טענותיה לעניין עיכוב הביצוע.

6.

משעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי בעת הזו דינה להידחות על פי אמות המידה המקובלות. כפי שהדגישו הנאמן והכונס הרשמי, בשלב זה לא עומדים על הפרק מימושה של דירת המגורים ופינוי המבקשת וילדיה ממנה – תוצאה אשר ככלל ייטה בית המשפט לעכב את ביצועה (ראו למשל ע"א 5234/13 כרסנטי נ' בנק הפועלים משכן בע"מ , פסקה 6 (12.8.2013). לפיכך, וכל עוד לא התיר בית המשפט לנאמן לפעול לפירוק השיתוף בדירה הרי שמאזן הנוחות אינו תומך בקבלת הבקשה. זאת, אף מבלי שאביע כל עמדה לעניין סיכויי הערעור. בה בעת, וכדי למנוע את האפשרות כי ייגרם למבקשת ולילדיה נזק בלתי הפיך, אם תתקבל בקשת הנאמן למתן הוראות בדבר הגשת תביעה לפירוק השיתוף בדירה תוכל המבקשת לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטתי זו.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.