ע"א 9012/18 מדינת ישראל-רשות מקרקעי ישראל נ. סי.די.סי. חברה לפיתוח בע"מ(

1.

לפני בקשה למתן סעד זמני שהוגשה לצד ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סג"נ ח' ברנר ) מיום 1.11.2018 בפר"ק 2173-06.

2.

המבנה מושא הערעור הוא בנין משרדים ברח' זרחין 10 ברעננה הידוע כ"בית קורקס" (להלן: הבניין ). המערערת היא המחכירה של המגרש שעליו נבנה הבניין והמשיבה 1 (להלן: המשיבה ) היא החוכרת שלו. בית משפט קמא קבע כי המשיבה חרגה מהיקף הבניה שנקבע בחוזה החכירה וכי היא עשתה בבניין שימושים אחרים מאלה שהותרו. המערערת טענה כי כל עוד כונס הנכסים של המשיבה לא יבצע עסקת שינוי יעוד וניצול של הבניין וכל עוד לא ישולם למערערת הסכום אשר נדרש על ידה, לא נתונות למשיבה זכויות חכירה בשטחים שנבנו בחריגה מחוזה החכירה (להלן: השטחים החורגים ) . לכן טענה המערערת כי יש להורות למפקחת על רישום המקרקעין שלא לרשום את המשיבה כחוכרת של השטחים החורגים.

3.

בית משפט קמא קבע כי העובדה שהמשיבה הפרה את חוזה החכירה לא שוללת את היותה חוכרת של הבניין בכללותו, לרבות של השטחים החורגים, וכי על כן המשיבה זכאית לרישום זכויותיה כחוכרת. נקבע כי תרופתה של המערערת בגין הפרת חוזה החכירה תהיה תרופה כספית, נוכח העובדה שהמערערת בחרה שלא להודיע על ביטולו של חוזה החכירה אלא לנקוט בסעד של דרישה לתשלום דמי שימוש. בהתאם, בין המערערת למשיבה מתקיימים הליכי שומה והשגה בפני השמאי הממשלתי. מעבר לכך, נקבע כי כיום לא ניתן לזהות איזה חלק מהבניין הוא שטח חורג וכי לכן דרישתה של המערערת כי השטחים החורגים לא יירשמו על שם המשיבה אינה אפשרית ממילא. על כן נקבע כי המשיבה היא בעלת זכויות החכירה בבניין בשלמותו (למעט שטחים שנמכרו לצדדים שלישיים), ונדחתה בקשת המערערת להורות למפקחת על רישום המקרקעין כאמור לעיל.

4.

ביום 9.12.2018 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בקשה למתן סעד זמני עד למועד הגשת הערעור על פסק הדין. במסגרת הבקשה התבקש בית המשפט לאסור ביצוע כל עסקה בשטחים החורגים עד ליום 20.12.2018, אשר על פי הנטען הוא המועד האחרון להגשת הערעור. ביום 20.12.2018 ובטרם ניתנה החלטה בבקשה למתן סעד זמני שהוגשה לבית המשפט המחוזי, הגישה המערערת את ערעורה לבית המשפט העליון ולצדו בקשה למתן סעד זמני. במקביל הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי הודעה בה עדכנה אותו על כך שהגישה את ערעורה על פסק הדין ועמו בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור. בהחלטתו מיום 20.12.2018 הכיר בית המשפט המחוזי בכך שנוכח הגשת הערעור התייתר הצורך להכריע בבקשת לסעד זמני שהוגשה אליו, אך לצד זאת קבע כי בקשת המערערת לסעד זמני נדחית לגופו של עניין, נוכח כך שהיא לא השכילה להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתה. זאת מכיוון שהנזק שעלול להיגרם למערערת אם תזכה בערעורה הוא נזק בר פיצוי ובידי המערערת מופקד מזה שנים עירבון כספי על סך 5,500,000 ₪.

5.

כאמור, בקשת הסעד הזמני שלפני הוגשה ביום 20.12.2018. במסגרתה ביקשה המערערת כי תיאסר כל עסקה בשטחים החורגים עד להכרעה בערעור. בנוסף, המערערת ביקשה כי תיאסר כל עסקה בשטחים החורגים כסעד ארעי עד להכרעה בבקשה. ביום 25.12.2018 ניתן במסגרתה צו ארעי האוסר על ביצוע כל עסקה בשטחים החורגים והתבקשה תגובת המשיבים.

6.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות. לטענת המערערת מאזן הנוחות נוטה לטובתה נוכח נזקים בלתי הפיכים שעלולים להיגרם אם לא יינתן הסעד הזמני. לטענתה צדדים שלישיים ורביעיים עשויים להסתמך על רישום השטחים החורגים על שם המשיבה ולבצע בהם עסקאות. נטען כי אם תזכה בערעור ויתברר כי חלה על העסקאות שבוצעו בשטחים החורגים עם צדדים שלישיים ורביעיים תקנת השוק, קיים חשש שיגרם למערערת נזק בלתי הפיך, היות שהמשיבה נמצאת בהליכי כינוס נכסים ולא ברור האם היא תוכל לפצות את המערערת. נוכח זהותה של המערערת פגיעה כזו תביא לפגיעה בקופה הציבורית.

7.

בחינת מאזן הנוחות מעלה כי אין הצדקה למתן הסעד הזמני המבוקש וכי אין בטענות המערערת כדי להטות את הכף לטובתה. נוכח העירבון הכספי שנמצא בידי המערערת ובהתחשב בהחלטתו של המותב שדן בתיק עצמו בבקשה לסעד זמני שהוגשה אליו, לא התרשמתי כי קיים חשש ממשי לכך שלמערערת יגרם נזק בלתי הפיך. מעבר לכך, לא נעלמה מעיני קביעתו של בית משפט קמא לפיה לא ניתן לזהות כיום אילו חלקים מהבניין הם השטחים חורגים אשר לגביהם התבקש הסעד הזמני. במצב כזה קיים חשש כי היעתרות לבקשה לסעד הזמני משמעותה הקפאת כל עסקה בבניין, שעה שחלקם של השטחים החורגים ביחס לשטח הבניין הכולל אינו גדול. המערערת אמנם משיגה על קביעה זו במסגרת הערעור שהוגש על ידה, אך ראוי כי ההכרעה בסוגיה הזו תעשה במסגרת הערעור עצמו ולא במסגרת בקשה לסעד זמני.

8.

אשר על כן, בקשת הסעד הזמני נדחית. הצו הארעי שניתן ביום 25.12.2018 מבוטל.