ע"א 9014-23 ע"א 9014-23

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) מיום 19.7.2023 בה"פ 2803-07-19, אשר קיבל את תביעת המשיבות נגד משרד הבריאות, והורה על הסעדים הבאים:

(א) תעריפי הדיור המשולמים לספקי שירותי הדיור לפי חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס-2000 (להלן: ספקי השירותים) יעודכנו לפי עלות שכר ממוצעת של 16,000 ש"ח לעובד סוציאלי (במקום 12,480.65 ש"ח כפי שנקבע על ידי ועדת התעריפים);

(ב) העדכון האמור בסעיף (א) יבוצע באופן רטרואקטיבי, כך שביחס לעובדים סוציאליים שתפקידם נדרש במפורש בהתקשרויות עם משרד הבריאות הוא יחול מיום 1.3.2017, וביחס לעובדים סוציאליים שהועסקו במשרות של עובדים מקצועיים – מיום 1.1.2018;

(ג) על משרד הבריאות לשלם לספקי השירותים סך של 2,000 ש"ח, כערכו ביום 1.3.2017, עבור כל עובד סוציאלי שהיה עליהם להעסיק באותו מועד לפי התקן שנקבע לכל מסגרת דיור;

(ד) תעריפי הדיור המשולמים לספקי השירותים יעודכנו בעקבות פרסום צו ההרחבה בדבר קיצור שבוע העבודה במשק החל מיום 1.4.2018, כאשר במסגרת עדכון זה על משרד הבריאות לבחון האם ובאיזו מידה צו ההרחבה הטיל על ספקי השירותים עלויות נוספות שלא היו קודם;

(ה) בעקבות עדכון התעריפים האמור בסעיפים (א) ו-(ד), על משרד הבריאות לשלם לספקי השירותים את ההפרשים המתחייבים מהעדכון בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם למועדים שנקבעו.

2.במסגרת הבקשה שלפניי, שהוגשה ביום 21.12.2023, טוען משרד הבריאות כי קמה הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין. טענתו העיקרית היא כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו ומצדיק כשלעצמו את קבלת הבקשה. כך, נטען כי על אף שהסעד הנגזר מפסק הדין הוא סעד כספי אשר ככלל הנטייה היא שלא לעכבו, המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם ככל שפסק הדין יבוצע – יהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. לעניין זה, מציין משרד הבריאות כי הסעד הכספי המוערך שנובע מפסק הדין עומד על סך של למעלה מ-700 מיליון ש"ח לגבי התשלומים הרטרואקטיביים (משנת 2017 ועד למועד מתן פסק הדין), אותו יהיה צריך לשלם לכ-120 ספקי שירותים שונים. בנוסף, נטען כי העלות המוערכת של עדכון התעריפים ממועד מתן פסק הדין ואילך עומדת על סך של למעלה מ-100 מיליון ש"ח בשנה.

לגישת משרד הבריאות, בהינתן היקף הסכומים הללו ומספרם הגדול של ספקי השירותים להם ישולמו הכספים, קיים חשש ממשי כי אלמלא יעוכב ביצוע פסק הדין, ואם הערעור יתקבל – גביית הכספים בחזרה והשבת המצב לקדמותו יהיו כרוכות בקשיים משמעותיים ואף בלתי אפשריות. זאת ועוד, לטענת משרד הבריאות יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין גם מהטעם של "הגנה תקציבית", שכן מדובר בסכום כספי עצום כך שהנזק שייגרם לתקציב המדינה – וכתוצאה מכך לציבור כולו – אלמלא יעוכב הביצוע הוא נזק מיידי, העולה על הנזק שעלול להיגרם למשיבות אם יעוכב הביצוע. בהקשר זה, מציין משרד הבריאות כי לשם ביצוע פסק הדין יהיה צורך למצוא מקור תקציבי שאינו קיים בעת הזאת בתקציב המשרד, ולערוך שינוי משמעותי בסדרי העדיפויות של הממשלה מבחינה תקציבית, שיכלול קרוב לוודאי קיצוצים משמעותיים בתקציב משרדי הממשלה השונים. לטענתו, מדובר בפעולות בלתי הפיכות, כך שגם מטעם זה לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור.

מנגד, טוען משרד הבריאות כי הנזק שצפוי להיגרם למשיבות כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק הדין אינו גדול וניתן לריפוי. זאת, בין היתר מאחר שעיקר התשלום שיש לשלם למשיבות מכוח פסק הדין הוא תשלום רטרואקטיבי, כאשר קיים ספק רב אם סכומים אלה ישולמו על ידי המשיבות לעובדיהן. בנוסף, נטען כי לגבי חלק מהעובדים כלל לא מוטלת על המשיבות חובת תשלום מכוח צו ההרחבה נושא הדיון.

באשר לסיכויי הערעור, טוען משרד הבריאות כי הם גבוהים. זאת, שכן לטענתו פסק הדין קיבל את טענות המשיבות מבלי שהתקיים בהן דיון ומבלי שנערך ניתוח משפטי של ממש; ורבות מהקביעות שניתנו בו עומדות בניגוד לתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט.

3.המשיבות מצידן סבורות כי יש לדחות את הבקשה. ראשית, הן טוענות כי הבקשה הוגשה בשיהוי משמעותי, תוך עשיית דין עצמי. זאת, שכן פסק הדין ניתן כבר ביום 19.7.2023 ואילו הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה רק בחלוף למעלה מחמישה חודשים לאחר מכן; כאשר בזמן שחלף עשה משרד הבריאות דין לעצמו ונמנע בחוסר תום לב מלפעול ליישום פסק הדין.

שנית, נטען כי סיכויי הערעור להתקבל קלושים. לעניין זה טוענות המשיבות כי הטענה העיקרית של משרד הבריאות בערעור היא שלא מוטלת עליו חובה חוזית לעדכן את תעריפי הדיור בעקבות פרסום צו ההרחבה נושא הדיון ובעקבות קיצור שבוע העבודה. אלא שטענה זו, כך נטען, עומדת בניגוד לטענות ולעמדות שהציג משרד הבריאות בעבר, ולהתנהלותו בפועל.

שלישית, נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות. לעניין זה, גורסות המשיבות כי אין בעובדה שמדובר בסכום גדול שידרוש מציאת מקור תקציבי כדי להצדיק עיכוב ביצוע. באשר לטענת משרד הבריאות כי ריבוי ספקי השירותים הזכאים לתשלום מכוח פסק הדין יקשה על השבת המצב לקדמותו – נטען כי מדובר בכ-120 ספקי שירותים המורגלים בניהול תקציבים גדולים, כאשר התשלומים הרטרואקטיביים שעל משרד הבריאות לשלם להם מהווים חלק קטן מההיקף הכספי שהוא משלם להם באופן שנתי. לכן, אין כל חשש כי יהיה קושי להיפרע מהם סכומים אלה בעתיד. כן מדגישות המשיבות כי לפי מתכונת העבודה הקיימת, משרד הבריאות תמיד "חייב" לספקי השירותים סכומים גבוהים; וכי רוב רובם של ספקי השירותים עובדים עם משרד הבריאות במשך עשרות שנים ואין כל חשש כי הם יפסיקו את עבודתם עמו.

מעבר לכך, מציינות המשיבות כי העובדה שמשרד הבריאות לא עדכן לאורך השנים את תעריפי הדיור המשולמים, גרמה לכך שספקי השירותים נשאו לבדם במשך למעלה מ-6 שנים במימון ההוצאות העודפות המתחייבות מיישום צווי ההרחבה שהביאו להעלאה בשכרם של העובדים הסוציאליים ולקיצור שבוע העבודה. מצב זה הוביל לכך שהרווח הכספי של ספקי השירותים נפגע באופן משמעותי, ואין כל הצדקה להמשך הפגיעה הכלכלית בהם. כן נטען כי עיכוב ביצוע פסק הדין יגרום לשחיקה נוספת ומתמשכת של ספקי השירותים, ולקושי משמעותי בגיוס עובדים סוציאליים מוכשרים. עוד הוסיפו המשיבות כי יש להביא בחשבון גם את הנזק המשמעותי שעלול להיגרם למערך השיקום ולמשתקמים עצמם, אשר רמת השירות שהם מקבלים תיפגע כתוצאה מכך שספקי השירותים לא יצליחו לגייס ולשמר עובדים סוציאליים מקצועיים ומוכשרים.

4.לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מזה ומזה, ולא בלי התלבטות – הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע באופן חלקי. כידוע, נקודת המוצא היא כי אין בעצם הגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על המבקש לחרוג מכלל זה להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם תידחה הבקשה והערעור יתקבל ייגרם לו נזק בלתי הפיך או ייווצר קושי ממשי בהשבת המצב לקדמותו. בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית הכוחות", ואולם נהוג לראות במאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה (ראו, למשל: ע"א 3601/23 חלבי נ' ישרס חברה להשקעות בע"מ, פסקה 15 (12.6.2023); ע"א 5965/23 בריטיש – ישראל השקעות בע"מ נ' שמיר, פסקה 6 (16.8.2023); ע"א 8903/23 פרץ בוני הנגב (1993) בע"מ נ' ששון, פסקה 5 (7.1.2024) (להלן: עניין פרץ בוני הנגב)).

5.אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, אשר על פני הדברים אינם מבוטלים, אני סבורה כי שיקולי מאזן הנוחות – לו מוקנה כזכור מעמד הבכורה – מצדיקים לעכב את ביצוע התשלומים הנובעים מפסק הדין באופן חלקי.

אומנם, כאשר מדובר בפסק דין שמשמעותו היא חיוב כספי, ככלל הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו. זאת, הואיל ובמרבית המקרים אין בביצוע חיוב כספי כדי להביא למצב בלתי הפיך, שכן ניתן יהיה להשיב את הכספים ככל שבסופו של דבר יתקבל הערעור. עם זאת, הפסיקה הכירה במצבים חריגים בהם תהיה הצדקה לעכב את ביצוע החיוב הכספי, וזאת כאשר קיים חשש ממשי כי המבקש לא יוכל או יעמוד בפני קושי משמעותי לגבות את כספו בחזרה. חשש כזה קיים בין היתר במצבים בהם החיוב הכספי שהוטל בפסק הדין הוא למספר גדול של זוכים, ומצטבר לסכום משמעותי – באופן שעלול להערים קשיים בגבייתו בחזרה ובהשבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו: עניין פרץ בוני הנגב, בפסקה 6 וההפניות שם).

6.בענייננו, דומה כי אין חולק על כך שפסק הדין מטיל על משרד הבריאות חובת תשלום לכ-120 ספקי שירותים שונים, המצטברת לכדי סכום משמעותי של מאות מיליוני ש"ח. בנסיבות אלה, יש להניח כי גביית הכספים בחזרה מכל אחד מספקי השירותים ככל שבסופו של דבר יתקבל הערעור עלולה להיות כרוכה בקשיים לא מבוטלים. כן יש ליתן משקל לטענת משרד הבריאות לפיה בשים לב לסכום הגבוה אותו עליו לשלם כתוצאה מפסק הדין – תשלומו יצריך שינוי בסדרי העדיפויות של הממשלה, וככל הנראה קיצוץ בתקציבי משרדי הממשלה השונים, באופן שעלול ליצור מצב בלתי הפיך.

מן העבר השני, אני סבורה כי יש להביא בחשבון את טענת המשיבות לפיה מרבית ספקי השירותים מורגלים בניהול תקציבים גדולים ועובדים עם משרד הבריאות עשרות שנים – באופן שמצמצם את החשש כי לא ניתן יהיה לגבות מהם בחזרה את הכספים ככל שיתקבל הערעור. כמו כן, לא ניתן להתעלם מטענות המשיבות כי עיכוב ביצוע פסק הדין יגרום להן קושי משמעותי בגיוס ובשימור עובדים סוציאליים מוכשרים ומקצועיים; וכתוצאה מכך לא רק הן ייפגעו, אלא מערך השיקום כולו ובפרט המשתקמים. עם זאת, דומה כי נזק זה נובע בעיקרו מעיכוב תשלומי התוספת לתעריפי הדיור ממועד פסק הדין ואילך, ולא מהתשלומים הרטרואקטיביים – שכן ביחס לתשלומים אלה מדובר ב"פיצוי" על כספים שכבר הוצאו על ידי ספקי השירותים בעבר.

לאחר שקלול טעמים אלה הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע באופן חלקי כך שיעוכב ביצוע התשלומים הרטרואקטיביים שעל משרד הבריאות לשלם לספקי השירותים כתוצאה מפסק הדין במלואם; וכן יעוכב ביצוע 50% מהתשלומים שנדרש משרד הבריאות לשלם לספקי השירותים ממועד מתן פסק הדין ואילך. לטעמי, תוצאה זו מאזנת באופן סביר בין החשש כי ביצוע פסק הדין ייצור קושי ממשי בגביית הכספים בחזרה מספקי השירותים ובהשבת המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור; לבין הקושי של המשיבות בגיוס ובשימור עובדים סוציאליים ככל שלא יעודכנו תעריפי הדיור המשולמים להם ממועד פסק הדין ואילך.

7.אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת באופן חלקי, כאמור בסיפא של פסקה 6 לעיל. יובהר כי על משרד הבריאות לפעול בהקדם לעדכון תעריפי הדיור המשולמים לספקי השירותים בהתאם לקביעותיו של בית משפט קמא – הן לעניין השכר הממוצע של עובד סוציאלי והן לעניין קיצור שבוע העבודה; ולשלם לספקי השירותים 50% מהתשלומים המגיעים להם לאחר עדכון התעריפים האמור, וזאת ממועד מתן פסק הדין ואילך.

לאור התוצאה אליה הגעתי – אין צו להוצאות.