ע"א 9026/01רחל מושקוביץ נ. הרשות המוסמכת לפי חוק רדיפות נכי הנאצים

בפניי בקשה לפטור מאגרה בבקשת הרשות לערער שבכותרת.

1.בקשת הרשות לערער שבכותרת הוגשה כנגד החלטה של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, אשר האריך למשיבה את המועד לנקיטת ערעור על החלטה של הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים. בבסיס הבקשה שבפניי אין טענה לפטור מכוח תקנה 13 לתקנות בית המשפט (אגרות) התשמ"ח-1987 (להלן - תקנות האגרות) , אשר הפטור על פיה מבוסס על מצוקה כלכלית ועל בדיקת טיב העילה שבהליך. טענת המבקשת היא, כי קם לה פטור סטטוטורי החל על העניין נוכח טיבו. בטענה זו אדון עתה.

2.נקודת המוצא לטענת המבקשת נמצאת בתקנה 20(12) לתקנות האגרות. תקנה זו פוטרת מאגרה "ערעור על החלטת ועדת ערעור לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957". אליה מצטרפת תקנה 20(16) לתקנות, הקובעת כי ניתן פטור לערעור על פסק דין שניתן בערעורים לפי פסקאות (9) עד (13) לאותה תקנה. מתקנה זו עולה, כי ההסדר הסטטוטורי, בו ניתן הפטור מאגרה בהליכים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, מעניק פטור לא רק לפנייה הראשונית לבית המשפט המחוזי בהליך של "ערעור" על ועדת ערעור לפי החוק, אלא גם להליכים נלווים, של ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

3.ההליך שבכותרת אינו ערעור, כי אם בקשת רשות ערעור. האם יש בעצם עובדה זו כדי לשלול את תחולת הפטור על הליך זה? התשובה היא בשלילה. כבר נפסק, ביחס לבקשה לפטור מאגרה בבקשת רשות לערער על החלטה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) תשי"ט-1959, כי הפטור שניתן בתקנה 20 להליכים לפי חוק התגמולים והשיקום חל הן על ערעור לבית משפט זה, והן על בקשת רשות לערער לבית משפט זה (רע"א 217/88 חיון נ' קצין התגמולים של משרד הבטחון דינים עליון ח' 777). הגיונה של קביעה זו, המבוססת על סכומי האגרה המשתלמים בהליכים השונים, חל במידה שווה גם בהליך שבפניי.

4.(א) גם בכך לא תם הדיון. תקנה 20(16), עליה מבוסס הפטור במקרה שבפניי, מדברת בלשון של "פסק דין". הוראה זו חלה ללא ספק על הכרעה סופית בהליך של ערעור על החלטה של ועדת ערעור לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. יכולה להתעורר שאלה, אם התקנה חלה גם על בקשות רשות לערער שעניינן החלטות ביניים הניתנות במסגרת הליך ערעור כאמור. שאלה זו רלוונטית במקרה שבפניי, בו מבקשת המבקשת לתקוף החלטת ביניים, שבה ניתנה ארכה לצורך הגשת ערעור, מטעם המשיבה, על החלטה של ועדת הערעור לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

(ב) נראה לי, כי יש לפרש את התקנה האמורה כחלה גם על הליכי תקיפה של החלטת ביניים. המונח פסק דין אינו מוגדר בתקנות האגרות. עם זאת, מונח זה עשוי לכלול לא רק הכרעות המסיימות הליך, אלא גם החלטות ביניים הניתנות בגדריו של הליך. כך עולה מהגדרת המונח "פסק דין" בחיקוקים קרובים, בהם כולל המונח מפורשות גם החלטות וצווים שאינם פסקי דין (ראו הגדרת "פסק דין" בתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשכ"ט-1969, ובתקנות הדיינים (אגרות) התשי"ז-1957). חיקוקים נוספים, בהם מונח זה הוגדר ככולל גם "החלטה אחרת", הם חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (סעיף 1), וחוק המזונות (הבטחת תשלום) התשל"ב-1972 (סעיף 1).

(ג) השאלה אם מונח זה כולל, בתקנות האגרות, החלטת ביניים, היא שאלה פרשנית. ההכרעה הפרשנית ".. נעשית על-פי התכלית המונחת ביסוד הנורמה המשפטית הטמונה בטקסט החקיקתי" (דברי כב' הנשיא ברק בבג"צ 7012/93 שמאי נ' הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה, פ"ד מח(3) 25, בפיסקה 13 לפסק הדין). נראה לי, כי תכלית ההוראה היא כי הפטור הניתן בה יחול גם על הליכי תקיפה של החלטות בינים. הפטור הניתן בתקנות האגרות נועד להקל על נכי רדיפות הנאצים, בהליכים משפטיים שהם מנהלים במסגרת החוק המעניק להם תגמול. קיים בפטור יסוד סוציאלי דומיננטי של התחשבות בחלש, ופתיחת שערי בית המשפט עבורו.

ככלל, כאשר מדובר בחוק בעל מטרות סוציאליות, נפסק כי יש לפרשו "בפרשנות תכליתית, לאורם של יעדים סוציאליים אלה." (דברי כב' השופט ד' לוין בבג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5) בפיסקה 26 לפסק הדין). הלכה כללית זו הוחלה גם על חוק נכי רדיפות הנאצים, עליו כבר נאמר, כי "... בחוק סוציאלי עסקינן, החייב בפירוש ליברלי" (דברי הנשיא לנדוי בד"נ 15/79 ליבל נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לה(3) 29). ברוח דומה ציין כב' השופט י' כהן, כי

"... כשמדובר בחיקוקים בעלי מגמה סוציאלית, כגון בחוקים, הנותנים זכות לתגמולים לחיילים, שנפגעו עקב השירות בצבא, או בחוקים, הדנים בזכויות נכי רדיפות הנאצים, .. מצאנו היתר במקרים אלה להדר דל בריבו"

(ד"נ 28/79 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' וארון, פ"ד לה(1)

561).

אני סבור, כי פירוש תקנות האגרות ברוח זו מצדיקה פרישת הפטור אף על הליכי תקיפה של החלטות ביניים הניתנות במסגרת ערעור לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. מנקודת המבט של התחשבות במצבו של נכה רדיפות הנאצים, ופתיחת דלתות בית המשפט בפניו, קשה לייחס חשיבות רבה לשאלה האם ההחלטה נשוא הליך התקיפה היא פסק דין סופי או החלטת ביניים. גישה דומה ננקטה אף מקום בו היה ספק, נוכח לשון ההוראה הרלוונטית, אם הוראת הפטור חלה מעיקרה על הליכי ערעור, והדברים אמורים, במקרה שבפניי, מקל וחומר (ראו החלטת כב' הרשם א' זולטי בע"א 8463/99 קדם נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת,

פ"ד נד(1) בפיסקה 4).

(ה) לא נעלם מעיני, כי בסעיפים שונים שבתקנות האגרות הבחין מתקין התקנות בין פסק דין לבין החלטה (ראו, למשל, תקנה 2(ד), תקנה 20(3) ותקנות נוספות). עם זאת, אין בכך בהכרח כדי להשליך על העניין שבפניי. אין זו תופעה יוצאת דופן, שבדבר חקיקה מסויים, ולעתים אף באותה הוראה עצמה, מופיע אותו מונח במובנים שונים (ראו ע"א 3812/91

ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441, בפיסקה 10 לפסק הדין). בכל מקרה, בחירת מובנו הנוכח של הביטוי נעשית על פי תכלית החקיקה. כפי שכבר נאמר, תכלית זו מובילה אותי לאימוץ הפירוש לו טוענת המבקשת.

(ו) ועוד. בעניין של הצם החובה לשלם אגרה, נקבע לאחרונה כלל פרשנות המעניק משקל ניכר לזכות לקניין המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, ולזכות לגישה לבית המשפט. כלל זה נקבע על ידי כב' המשנה לנשיא ש לוין בבש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות באר שבע

פ"ד נה(3) 869, שם נאמר כי "החובה לשלם אגרה מעמידה מחסום ומגבלה על זכות הגישה של בעל דין לבית משפט, ואני סבור כי מאז חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ולאור ההגנה הקבועה בסעיף 3 שבו על הקניין, יש מקום לשינוי בדרך הפרשנות של הוראות הפטור הכלולות בתקנות האגרות. לדידי, יש ככלל לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך ותשלום אגרה, יועדף הפירוש המקל עם המתדיין"

(ההדגשה הוספה, ע.ש). כלל זה מספק תמיכה נוספת לעמדת המבקשת, ומחזק את הפירוש לפיו אין מקום לחיוב בקשת הרשות לערער שבכותרת באגרה.

5.(א) כאן המקום להתייחס לטענת בא כוח המשיבה, הטוען כי תכלית הפטור האמור היתה לפתוח את דלתות בית המשפט למי שנוקטים הליך לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, ולא להקל עליהם בנקיטת הליכים שתכליתם היא סגירת דלתות בית המשפט בפניי הצד השני להליך. בשל כך, טוען בא כוח המשיבה, אין מקום לפרש את הפטור כאילו הוא חל בנסיבות העניין, מקום בו המבקשת מעוניינת לתקוף החלטה של בית המשפט, אשר האריך למשיבה את המועד לצורך הגשת ערעור לבית משפט קמא.

טענה זו היא שלוחה של טענה רחבה יותר של המשיבה, לפיה תכלית הפטור היא להגן על זכויות מהותיות של בעלי דין, ולא לאפשר תקיפתן של החלטות דיוניות אשר כשלעצמן אינן שוללות זכויות מהותיות של נכי רדיפות הנאצים.

(ב) אין בידי לקבל טענה זו. המבקשת היתה, עם אחרים, משיבה בבקשת הארכה בבית משפט קמא. יש לה אינטרס לגיטימי להגן על ה"חסינות" הדיונית שקמה לה, עם חלוף המועד להגשת ערעור מצד המשיבה בבית משפט קמא. יש לה אף אינטרס לגיטימי לעשות שימוש בכלים הדיוניים, אשר הדין מעמיד לרשותה, על מנת לשמור על אינטרס זה שלה, ובדרך זו אף להגן על זכותה המהותית. תכלית הפטור מאגרה היא להקל על מי שנופלים לגדריו של חוק נכי רדיפות הנאצים בעת שהם עושים שימוש בכלים דיוניים אלה. איני סבור, כי בלשונו או בתכליתו של הפטור יש עיגון לטענה, כי הוא רגיש לעניין או לטענה המסוימת אשר מועלית במסגרת ההליך המסויים. אכן, כפי שכבר צויין ביחס לפירושה של חקיקה בעלת אופי סוציאלי, כלל הפרשנות הליברלי ביחס לחקיקה זו מבוסס על "... שיקול נורמטיבי כללי, המספק הנחיה ביציקת תוכן לנורמות כלליות שבדין כפי שהן חלות על כלל המקרים." (דברי כב' השופט אור בע"א 3363/93 ונטורה נ' בולוטין

פ"ד נ(4) 452, בפיסקה 7 לפסק הדין).

(ג) זאת ועוד, יש לזכור כי ההבחנה בין פרוצדורה ומהות היא כלי עזר בעייתי. כפי שציין כב' השופט חשין, תועלתה של הבחנה זו "תועלת מעטה היא", ובדברים המשיקים בתכנם למקרה שבפניי, הוסיף ואמר כי

"... יש 'מחדלי-פרוצדורה' המכריעים במהות: כך היא, למשל, תביעה המוגשת לאחר עבור תקופת התיישנות וכך הוא ערעור המוגש לאחר זמנו. אכן, הידרשות לקלסיפיקציה בינארית זו של מהות-פרוצדורה יש בה לא מעט כדי להעמיד את העגלה לפני הסוסים ולהריץ אותנו על-כורחנו לסיחרור במעגל שוטה. תחת אשר נדבר באינטרסים האמיתיים הניצים ביניהם, הולכים אנו שְׂבִי - מרצוננו - אחרי קלסיפיקציות מעשה-ידנו; תחת אשר נהיה גבירה לקלסיפיקציה, הופכים אנו, מבלי-משים, לשיפחתה"

(ע"א 1842/97 עירית רמת גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת גן בע"מ פ"ד נד(5) 15, בפיסקה 8 לפסק הדין).

(ד) ועוד. הגבלת הפטור שבתקנות להליכים בהם מועלות טענות "מהותיות" דווקא, להבדיל מהליכים בהם מועלות טענות "דיוניות", תחייב, בכל הליך והליך, בדיקה עניינית של טיב הטענות העולה (ואולי אף של משקלן היחסי בתוך ההליך), על מנת לקבוע האם מדובר בהליך הנופל לגדר הפטור אם לאו. מעבר לקושי הטמון בעצם המיון הנטען, לא מצאתי בתקנות האגרות או בתכליתן כל עיגון לבדיקה כזו. גם מסיבה זו, דין טענה זו להידחות.

(ה) מובן, כי בדבריי אלה איני מחווה דעה כלשהי ביחס להחלטת בית משפט קמא, או ביחס לסיכויי ההליך בבית משפט זה. עם זאת, איני סבור כי יש ממש בטענה, הבאה להוציא את בקשת הרשות לערער שבכותרת מגדר הפטור שבתקנות, על רקע מגמתו של קו הטענות המסויים העולה בה, או על רקע סיווגן של טענות כ"דיוניות", להבדיל מ"מהותיות".

סופם של דברים. הבקשה מתקבלת, וניתן פטור מאגרה כמבוקש.