ע"א 9080/08 שירלי ראובני נ. עו"ד שרון דבורה נאמן נכסי החייב

עניינה של הבקשה שבפניי בהחלטת בית המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו, בתיק בש"א 2823/06 (פש"ר 1558/03) מיום 21.9.2008, בגדרה חויבה המבקשת להעביר לידי המשיב 1, הוא הנאמן (להלן: הנאמן ) על נכסי בעלה (הוא, המשיב 2 - להלן הבעל ),

סכום של 120,000 ש"ח.

ביום 2.6.2003 ניתן צו כינוס לנכסי הבעל לאחר שזה הגיש בקשה להכרזתו כפושט רגל ומתן צו כינוס נכסים. המשיב 1 מונה כאמור כנאמן על נכסיו.

בבעלות הבעל הייתה דירת מגורים ברחוב הרצל ברעננה אשר נמכרה בזמן מסוים, לאחר נישואי המבקשת והבעל, ובמקומה נרכש בית מגורים ברחוב שפינוזה ברעננה (להלן: הבית ), אשר נרשם על שם שני בני הזוג.

ביום 12.12.2002 נמכר הבית בתמורה לסך של 1,880,000 ש"ח, מהם שולמו על פי הנטען יתרת המשכנתא שרבצה על הבית וכן חובות נוספים לטובת בנק הפועלים ולטובת נושים מהשוק האפור. יתרת התמורה בסך של 349,000 ש"ח נותרה בידי המבקשת והיא העומדת בבסיס ההליך שבפני.

לאחר חקירות שביצע הנאמן נתברר כי על פי עמדת המבקשת נותר בידיה בנקודת הזמן הרלוונטית סכום של 120,000 ש"ח מתמורת המכירה אשר היה בכספת בביתה (להלן: יתרת תמורת המכר ). לפיכך, הגיש הנאמן בקשה להורות כי סכום זה יועבר לידיו. ביום 26.1.2006 ניתן צו האוסר על בני הזוג לעשות כל דיספוזיציה בסכום האמור. ביום 14.5.2006 נדחתה בקשת המבקשת לשקול בשנית צו זה בגדרה הצהירה כי הסכום מצוי עדיין ברשותה. יצוין, כי מאוחר יותר הודיעה המבקשת כי עשתה שימוש בכספים חרף הצו האמור לצורכי מחייתה.

ביום 21.9.2008 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשת הנאמן להורות על העברת יתרת תמורת המכר לידיו, היא החלטה שעיכובה מבוקש בבקשה שבפניי. בית המשפט

קבע כי בנסיבות הענין מ דובר בהענקה כמשמעה בסעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, ומאחר ומתקיימים תנאיו של סעיף זה, יש

להיענות לבקשת הנאמן. עוד נקבע כי בין המבקשת ובעלה לא התקיימה הפרדת רכוש לא בהכנסות ולא בהוצאות וזאת הן מאחר והמבקשת לא עמדה בנטל להוכיח זאת והן לאור מכלול האינדיקציות, רישום הבית על שם שני בני הזוג, ניהול חשבון משותף ואף התנהלותם לאורך השנים כשהם עושים שימוש משותף בהכנסות הבעל לצורכיהם המשותפים. עוד צוין כי הדבר עלה אף מעדותה של המבקשת בהליך קודם שם העידה היא כי הסכום של 120,000 ש"ח נותר לשניהם. כמו כן נדחו טענותיה של המבקשת לפיהן יש לראות את חובות הבעל לנושים בשוק האפור כחובות נפרדים ונקבע כי אף במידה והיו תשלומים כאלו, לא הוכח מהו, אם בכלל, הסכום ששולם בגין חובות אלו. כך גם לגבי טענתה של המבקשת כי הוריה העבירו סכום של 20,000$ לצורך רכישת הבית ולגבי סכום של 250,000 ש"ח שנטען כי קיבלה כפיצוי על רשלנות בטיפול רפואי שקיבלה, נקבע כי טענות אלו לא הוכחו כלל וכלל ומכל מקום שוכנע בית המשפט

כי סכומים אלו, ככל שהיו, הצטרפו למאגר הנכסים המשותף של בני הזוג.

על החלטת בית המשפט המחוזי, ערערה המבקשת בפני בית משפט זה (ע"א 9080/08) ובגדרו של ערעור זה הבקשה שבפניי. יצוין, כי בתחילה הגישה המבקשת, על ידי בא כוח אחר, הליך של בקשה לרשות ערעור (רע"א 9080/08), וביום 18.11.2008 לאחר שהחליפה היא את בא כוחה, ביקשה להורות על הפיכת בקשת רשות הערעור לערעור. ביום 15.12.2008 נתקבלה הבקשה וההליך הומר לערעור (כבוד הרשמת ג' לוין ).

ביום 18.12.2008 הגישה המבקשת בקשה ל בית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע החלטתו וביום 20.1.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה כשהוא קובע כי המ דובר

בחיוב כספי שאין ככלל מקום לעכבו ואין מקום בנסיבות הענין לסטות מכלל זה. עוד נקבע כי את חששה של המבקשת כי הסכום של יתרת תמורת המכר יחולק לנושים ולא יתאפשר לה להיפרע במידה ותזכה בערעור, ניתן להפיג על ידי הוראה לנאמן כי לא יחלק סכום זה עד להכרעה בערעור ובכפוף לה. לבסוף נקבע אף כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר בנסיבות הענין וכי נטענו בה טענות החורגות מאלה שנטענו בהליך גופו.

מכאן הבקשה שבפניי, בגדרה טוען בא כוח המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי נטל ההוכחה על כך שמתקיימת הפרדה רכושית בין המבקשת והבעל הינו על המבקשת. לטענתה הנטל, על פי הוראות החוק הרלוונטיות הקובעות כי זכויות וחובות אדם בנכסי בן זוגו נקבעים רק לאחר פירוק הנישואין, היה על הנאמן להוכיח כי הייתה הסכמה לשיתוף בנכסים ובחובות, ובנטל זה לא עמד הוא. עוד נטען כי לא ניתן לראות שיהוי בבקשתה לעיכוב ביצוע בהתחשב בקורות התיק, היינו, בכך שבתחילה הוגשה בטעות בקשה לרשות ערעור ורק לאחר החלפת הייצוג נתבקש שינוי ההליך לערעור ובתכוף לאחר שבקשה זו נענתה הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע. בענין מאזן הנוחות נטען כי בהתחשב בכינוס הנכסים הקיים על נכסי הבעל וריבוי הנושים, העברת יתרת תמורת המכר לידי הנאמן תהה בלתי הפיכה במידה ויתקבל הערעור.

מנגד, טוענים המשיבים כי הלכה היא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצועו של פסק דין ובמיוחד כאשר מ דובר

פסק דין הקובע חיוב כספי. בנסיבות הענין נטען כי אין לומר שסיכויי הערעור טובים הם מאחר ונשענים הם על נימוקים שלא הועלו ובוררו בפני הערכאה הדיונית וחורגים מהפלוגתאות שנידונו. עוד נטען כי טענותיה של המבקשת, למשל לענין החובות לנושים בשוק האפור, נטענו ללא ביסוס עובדתי כלשהו. בענין מאזן הנוחות נטען כי הפתרון שקבע

בית המשפט

המחוזי, היינו, ההוראה לנאמן כי לא יחלק את הכסף עד להכרעה בערעור, די בה כדי להפיג חששה של המבקשת ולהטות את הכף כנגדה, מה גם שלא צורף כל תצהיר לתמוך בטענות אלו. נוסף לזאת, יש ליתן משקל להתנהגותה של המבקשת בעבר כאשר על פי דבריה הפרה היא צו שיפוטי בכך שעשתה שימוש בכספים חרף הצו שאסר עליה לעשות כן. כמו כן נטען כי אין בשינוי אופי ההליך מבקשה לרשות ערעור לערעור כדי לרפא את השיהוי שחל בבקשת לעיכוב ביצוע, מה גם שהאחריות לטעות זו מונחת לפתח המבקשת.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים לה, כמו גם בהחלטותיו של

בית המשפט

המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מן המפורסמות הוא, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 בש"א 8240/96

חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)). על כך יש להוסיף, כי ככלל פסק דין שביצועו דורש תשלום של סכום כספי ותו לא, אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית המשפט

להיענות לבקשת עיכוב ביצוע (ראו ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו (4) 178, 181 (2002)). על כן, כדי לזכות בעיכוב ביצועה של החלטה לתשלום סכום כסף, מוטל על המבקשת הנטל להראות שאם תזכה בערעור לא תוכל לגבות בחזרה מן המשיב את כספו (ראו ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק , פ"ד לח (4) 5 (1984)).

בנסיבות הענין שבפניי, אף מבלי להידרש לעומקה לשאלת סיכויי הערעור, לא הראתה המבקשת לטעמי הצדקה מבחינת הנזק הצפוי לה לעיכוב ביצוע ההחלטה. דומה כי החשש היחיד עליו מצביעה המבקשת הינו כי הסכום שישולם על ידה "ייבלע" בקופת הנשייה, ולא תוכל היא להשיבו לידיה במידה ותזכה בערעור. מעבר לעובדה שטענותיה של המבקשת בענין זה הועלו באופן כללי וללא תמיכה בתצהיר, דבר שדי

בו לטעמי כדי לדחות את הבקשה, נראה כי הפתרון אותו קבע בית המשפט

המחוזי, כלומר, ההוראה לנאמן כי יימנע מחלוקת הכסף טרם שיוכרע הערעור, יש בו כדי לפתור קושי זה.

עוד רואה אני לציין כי איני סבור בכל מקרה כי סיכויי הערעור גבוהים הם, באשר הערעור נשען בעיקרו על תקיפת קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי, לפיה בין בני הזוג היה שיתוף נכסים מלא, קביעה שעל פני הדברים נראית כמבוססת היטב בנתונים שעמדו בפני בית המשפט

ואף מבלי להידרש לשאלה על מי נטל ההוכחה בנסיבות הענין.

אשר על כן, נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.

המבקשת תשא בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים 1 ו-3 בסך של 2,500 ש"ח, כל אחד.