ע"א 9094/00 ירון ייני, רו"ח נ. י.א.ת.א התייעלות בע"מ

המשיבה עתרה לפני בית המשפט המחוזי להכרזת המבקש כפושט רגל ולמתן צו כינוס נגדו, על-פי סעיף 6 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם1980-. בית המשפט דן תחילה בבקשה למתן צו כינוס. משנמצא לו כי המשיבה הביאה ראיות המבססות לכאורה את מעמדה כבעלת זכות תביעה ואף את טענתה כי המבקש עשה מעשה פשיטת רגל, כמשמעו בסעיף 5 לפקודה, נתן צו כינוס נגד המבקש. הדיון בעתירה להכרזת המבקש כפושט רגל נקבע לחודש ספטמבר 2001. המבקש הגיש ערעור על צו הכינוס, ולפניי בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן ההכרעה בערעור. המבקש ניסה לעגן את בקשתו בהוראות הפקודה (סעיפים 16 ו190-), אך לטעמי הוראות אלו אינן חלות על בקשתו, שאינה אלא בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין עד להכרעה בערעור עליו, בהתאם לתקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-.

העיון בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות הפרקליטים הביאני לכלל מסקנה שהמבקש לא הראה טעם ראוי לעיכוב ביצועו של צו הכינוס. עיקר המחלוקת בדבר זכאותה של המשיבה למעמד של נושה כלפי המבקש התמקדה בטענת המבקש כי איננו חב כערב לפירעונם של שיקים מסוימים שהמשיבה תבעה ממנו את תמורתם, באשר חתימת הערבות על-גבי שיקים אלה, הנחזית כשלו, היא חתימה מזויפת. ברם, במהלך חקירתו של המבקש לפני בית המשפט המחוזי הוברר, כי בשיחה שקיים מחוץ לכותלי בית המשפט מסר המבקש הודייה מפורשת בדבר חבותו על-פי שיקים אלה, וההסברים בעזרתם ביקש ליישב את הודייתו האמורה עם טענתו כי חתימת הערבות שלו זויפה, נדחו על-ידי השופט המלומד כבלתי מהימנים. למיטב הערכתי סיכויי ערעורו של המבקש על מתן צו הכינוס רחוקים מלהיות ממשיים. מכאן גם מתחייב שמאזן הנוחות, לעניין תוצאות עיכוב ביצועו של הצו, פועל לטובת המשיבה.

בפסק הדין, שבמסגרתו ניתן צו הכינוס, הורה בית המשפט למבקש לשלם לכונס הרשמי, לטובת נושיו, תשלומים עתיים. בא-כוח המשיבה הודה, כי חיובו בתשלומים עתיים של חייב, שניתן לגביו צו כינוס אך טרם הוכרז פושט רגל, טעון בקשה מטעם הכונס הרשמי (ראה סעיף 18ב רישא לפקודה). במקרה הנדון לא הוגשה מטעם הכונס הרשמי בקשה לחיובו של המבקש בתשלומים עתיים, ומכאן שלא היה בידי בית המשפט לחייב את המבקש בתשלומים כאמור. ביצועו של חיוב זה מתעכב בזה עד למתן הכרעה בערעור.

בפסק-דינו החליט השופט המלומד להטיל על המבקש את כל ההגבלות החלות על פושט רגל על-פי סעיף 42א לפקודה. אין חולקין, כי בית המשפט היה מוסמך להטיל על המבקש את ההגבלות האמורות, כולן או מקצתן, ובלבד שנתן לו הזדמנות לטעון את טענותיו לעניין זה (ראה סעיף 18ב סיפא לפקודה). בפסק הדין נאמר, כי ההגבלות הוטלו לאחר שהשופט נתן למבקש הזדמנות לטעון את טענותיו. ואולם המבקש טען - ובא-כוח המשיבה לא חלק - כי למבקש לא ניתנה הזדמנות לטעון בעניין הטלת ההגבלות. חשוב לציין כי מתן הזדמנות לחייב לטעון בעניין הטלת הגבלות עליו, כמצוות סעיף 18ב סיפא, פירושו אזהרתו המפורשת, כי בית המשפט שוקל להטיל עליו את ההגבלות האמורות, או אלו מהן, והזמנתו לטעון לעניין זה. לנוכח הסכמת הצדדים, כי הזדמנות כזו לא ניתנה למבקש, אני מחליט לעכב עד להכרעה בערעור גם את ביצוע הצו המטיל על המבקש את ההגבלות המפורטות בסעיף 42א לפקודה. לא למותר להוסיף, כי פרקליטי הצדדים הסכימו כי בית המשפט המחוזי יזמינם לדיון מחודש בנושא הפעלת סעיף 42א נגד המבקש. בידי המשיבה להגיש לבית המשפט המחוזי בקשה בעניין זה.

בנתון לעיכוב ביצועה של הוראת בית המשפט, לפיה חויב המבקש בתשלומים עתיים, ולעיכוב ביצועה של החלטת בית המשפט להטיל על המבקש את ההגבלות האמורות בסעיף 42א לפקודה, הנני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.