ע"א 921/99 יוסף שלי נ. המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול")

1.ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ש' פינקלמן) מיום 27.1.99, בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בעניינו של המערער.

2.לבית המשפט המחוזי בחיפה הוגשה תובענה כנגד המשיבה, שעיקרה פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למערער בתאונת דרכים. בתיק נתקיימו מספר ישיבות מקדמיות, שעיקרן החלטות לעניין פיצוי תכוף, על פי סעיף 5 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-. ישיבת ההוכחות הראשונה נתקיימה ביום 12.1.99. העידו בה שלושה עדים מטעם המערער-התובע. במהלך חקירתו הנגדית של השלישי שבהם, שהעיד לעניין עלויות הדיור הצפויות למערער עקב פציעתו - וכך נטען על ידי המערער - קטע בית המשפט את החקירה בציינו ובהדגישו כי ממילא יפסוק בתיק זה פיצויים עיתיים. זאת, טרם נשמעו ראיות בנדון. על רקע זה ביקש המערער את פסילתו של בית המשפט מלישב בדין בעניינו.

3.בהחלטתו מיום 27.1.99 דחה בית המשפט את הבקשה לפסילתו. בהחלטה צויין כי:

"בית משפט זה כבר הביע עמדתו, גם בפסקי דין שנתן, לפיה כשהמדובר הוא בנכה בעל דרגת נכות גבוהה, כי אז יש להעדיף תשלומים עיתיים על פני תשלום חד פעמי. וגם אם בית המשפט מורה כן, ההתייחסות היא רק לתשלומים עיתיים המכוונים אל העתיד להבדיל מתשלומים אחרים שהם חד פעמיים, כגון נזק שאינו נזק ממון, חיובים לתקופה שחלפה, רכישה של אביזרים שהנכה צריך להם מיידית, התאמת דיור, רכישה של רכב ועוד.

גם כך וגם כך. אם שגגה יש כאן, כי אז היא ניתנת לתיקון בבית המשפט שלערעור.

הבקשה לפסילת שופט נדחית".

4.מונח בפני ערעור על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי. טוען המערער, כי מן האמור בהחלטת בית המשפט ומדבריו במהלך הדיון, ברי כי בית המשפט גיבש דעה ברורה וחד משמעית בסוגיה עקרונית הקשורה לתוצאות התביעה כולה. כך גם, בייחוד, נוכח ההלכה - לטענת המערער - ולפיה הכלל הינו פיצוי חד פעמי ואילו הפיצויים העיתיים הינם חריג. המערער הדגיש עוד בפני את העובדה, כי עסקינן בישיבת ההוכחות הראשונה, ומכאן שנחרצות העמדה ברורה עוד יותר. כן נטען, כי בעובדה כי ניתן לכאורה לערער על החלטה מעין זו, אין כדי לרפא הפגם, שכן אם לא כן, כל החלטה תבוא בסופו של יום לידי ערעור תוך ייתור מלכתחילה של ההליך שעניינו פסילת שופט בשל חשש ממשי למשוא פנים.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערער, לרבות החומר שצורף בהמשך להחלטתי מיום 18.4.99, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. לא מצאתי בנסיבות המקרה שבפני כי נתקיים חשש ממשי למשוא פנים. אכן, המדובר בישיבת הוכחות ראשונה. דווקא עובדה זו מניחה, כי באופן עקרוני פתוח עדיין ההליך כולו לשמיעת ראיות ולגיבוש דעה אובייקטיבית על יסוד החומר הבא בפני בית המשפט, ללא משוא פנים ודעה קדומה. זאת ועוד: גם אליבא דמערער, טרם החליט השופט הנכבד כי הפיצויים יפסקו על דרך של פיצויים עיתיים והתבטאות בעניין זה - ככל שהיתה - באה במסגרתה של חקירה נגדית בעניין אחר לגמרי, תוך שליבו של השופט פתוח לשמיעת טענות הקשורות למקרה הספציפי. מטעמים אלה, דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה.