ע"א 9269/02 ערן אוחיון נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים, על פי הסדר טיעון והודיה, בביצוע עבירות של קשר לביצוע פשע, סיוע לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, סיוע לתקיפה בנסיבות מחמירות וסיוע לחבלה במזיד ברכב. משהורשע כך בדינו נגזר עונשו ל-200 שעות שירות לתועלת הציבור, שישה חודשים מאסר על-תנאי ו-2,400 ש"ח קנס.

הערעור שלפנינו ערעור הוא על הרשעתו של המערער בדינו. לטענת המערער נכון וראוי היה לקבוע כי עשה את המעשה נושא הדיון אך בלא הרשעתו בדין.

נושא כתב האישום היה אירוע חמור אשר אירע באחד מימי חודש אוגוסט 2001, הוא יום הולדתו ה-18 של המערער. המערער וכמה מחבריו - בהם בגירים וקטינים - קשרו קשר לפגוע בערבים בכביש מעלה אדומים-ים המלח. החבורה נסעה בשלושה כלי רכב אל עבר צומת מצפה-יריחו, ואספו אבנים אשר אותם נתכוונו לידות לעבר כלי רכב העוברים בכביש והנהוגים בידי ערבים. החבורה המתינה עד אשר הגיע ריכבם של המתלוננים. נהג הרכב סבר כי המערער וחבריו הינם שוטרים המאותתים לו לעצור, ומשהאט את נסיעתו יידו בני החבורה אבנים על המכונית ופגעו בשימשה הקידמית. כל אותה עת ישב המערער באחד מכלי הרכב שבהם נסעו המערער וחבריו אל המקום אך לא נטל חלק ביידוי האבנים.

הרכב הפגוע המשיך בנסיעה ואו-אז דלקו שניים מן החבורה אחריו באחת מן המכוניות שהביאו עימהם, חסמו את נתיב נסיעתו של הרכב, ומשעצר הרכב עצירה מוחלטת החלו יודים בו אבנים. מיידויין של אבנים אלו נופצו השימשה הקידמית של הרכב והשימשה שלצד הנהג. המערער נכח כל העת במקום אך הוא עצמו לא השתתף ביידוי האבנים. בהמשך פתח אחד מבני החבורה את דלת הרכב, הוציא ממנו את אחד המתלוננים והחל מכה אותו בצוותא-חדא עם אחר מן החבורה. ברכב היו שני אנשים ואלה הצליחו לברוח מן המקום בעוד אחד מבני החבורה יודה בהם אבנים. אחד מן החבורה נכנס לרכב בבקשו לדרדרו מן הכביש אך הדבר לא עלה בידיו. כתוצאה ממעשה החבורה נחבל אחד המתלוננים בידיו, ברגליו ובגבו התחתון, ואילו המתלונן השני נחבל בראשו, בחזהו ובידיו. כן ניזוק הרכב ושלוש משימשותיו נופצו.

אין ספק שהמעשים אשר המערער הודה בהם מעשים קשים היו עד למאד, והשאלה אינה אלה אם נוכח מעשים אלה ראוי היה שלא להרשיעו בדין.

הכל מסכימים על אמות המידה הקובעות בענייננו כהוראת סעיף 71א(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977. ראו עוד ע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל פ"ד נב(3)337 . השאלה אינה אלא אם בנסיבות העניין ראוי כי נקבע שהמערער עשה את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום אלא שאין זה ראוי להרשיעו בעבירות המיוחסות לו.

בית משפט קמא, בפסק דין מפורט ומנומק, נדרש לבקשתו של המערער, ולסוף דבריו החליט לדחות את בקשתו שלא להרשיעו בדין. על-כך קובל עו"ד שטרק בפנינו, ולטענתו ראוי היה, בנסיבות העניין, שלא להרשיע את המערער בדינו. שירות המבחן דעתו כדעת המערער, וגם לסברתו ראוי שלא להרשיע את המערער בדינו.

אין ספק שפרטי חייו של המערער מציגים לפנינו תמונת חיים מיוחדת, ומפני צינעת הפרט לא נחזור על הדברים. אכן, המערער מנהל אורח חיים נורמטיבי ולבד ממקרה קשה ומעציב זה שהיה מעורב בו אין לזקוף לחובתו מעשים רעים אחרים. נהפוך הוא. בה-בעת, וכפי שנקבע בהלכה, אחד השיקולים החשובים בשאלה אם להימנע מהרשעתו של נאשם בדין הוא השיקול של חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה. בענייננו שלנו יש ליתן את הדעת לחומרת העבירה ולנסיבות ביצוען. המערער וחבריו החליטו כי יש לפגוע בערבים הנוסעים בריכבם בכביש ולשם כך התארגנו ונסעו למקום פלוני בהכינם עצמם למעשים שיעשו. ואכן, בני החבורה אמרו ועשו. המערער עצמו לא נטל, אמנם, חלק במעשים, אך אין ספק כי חבירתו לחבריו היה בה כדי לעודד את בני החבורה במעשיהם הרעים. על דרך הכלל, האנשים העושים כמעשי בני החבורה ראויים הם כי יישלחו למאסר ואמנם זה היה גזר דינם של שניים מבני החבורה אשר נשלחו לשניים עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל. אשר לשני קטינים אשר היו בחבורה, אלה דינם נגזר האחד לשמונה חודשי מאסר בפועל והאחר לשישה חודשים וחצי מאסר בפועל. על רקע דברים אלה כולם נאמר, כי בנסיבות העניין הקל בית משפט קמא עם המערער, ועם כל הצער שבדבר לא נמצא לנו כי נוכל להיעתר לבקשתו ולפוטרו מן ההרשעה.

הערעור נדחה.