פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט
לערעורים פליליים
ע"פ 928/94
בפני: כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט י' גולדברג
המערער: ארקדי
בובמן
נ
ג ד
מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט
המחוזי
מיום 16.1.94 בתיק ת.פ.295
שניתן
על ידי כבוד השופטים: י' בזק;
י'
צמח; ר' אור
תאריך
הישיבה: ט"ז באייר תשנ"ח (12.5.98)
בשם
המערער: עו"ד דוד פרלמן
בשם
המשיבה: עו"ד אריה פטר
פסק
דין
השופט י' קדמי
:
1.
פתח דבר
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים
(ת.פ. 295/93) בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין - בשל המתתה של קטיה
קוזלובסקי בת העשרים ושלש (להלן: "המנוחה"), בחמש יריות שירה בה מאקדחו
מטווח קצר - ונדון בשל כך למאסר עולם.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה ברצח. טענת המערער
היא: כי בנסיבות העניין לא התגבשו יסודות ההכנה וההחלטה להמית; ועל כן היה מקום
להרשעתו בעבירת הריגה בלבד.
2.
העובדות
ואלה עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור:
א. המערער, גבר בן 56 בקירוב, קיים מערכת יחסים עם
אשה בשם סוניה קוזלובסקי - אימה של המנוחה - (להלן: "סוניה") והתגורר
איתה בדירתה, יחד עם בנותיה והוריה.
ב. בפברואר 1993 החליטה סוניה לסיים את הקשר עם
המערער. אותה עת החל המערער לעבוד כשומר בישוב תקוע; והתגורר מדי פעם אצל אנה,
ידידה משותפת לו ולסוניה (להלן: "אנה").
ג. המערער לא השלים עם הפרידה מסוניה ועשה מאמצים
לחדש את הקשר עמה. בינתיים עברה סוניה לכתובת אחרת, וסירבה למסור למערער את מספר
הטלפון שלה, שנרשם כ"חסוי".
המערער ניסה להשיג את מספר הטלפון בדרכים
שונות אך הדבר לא עלה בידו, לאחר שסוניה בקשה מבני משפחתה וממכריהם המשותפים שלא
לגלותו לו.
ד. במסגרת המאמצים שעשה המערער על מנת לחדש את
הקשר עם סוניה, הוא איים עליה שאם לא תחזור אליו ימית את בתה קטיה, המנוחה; וכן את
שאר בני משפחתה. המערער חזר על איום דומה גם באזני אנה.
ה. ביום המקרה נודע למערער כי לסוניה יש חבר חדש
והוא הגיע בשעות הבוקר המוקדמות לדירתה של אנה, לאחר שמירת לילה, כשהוא כעוס.
המערער ביקש מאנה את מספר הטלפון של סוניה; ומשזו סירבה למסרו לו, נסע לדירתה
החדשה של סוניה - שאת כתובתה ידע - אך לא מצאה שם.
ו. המערער חזר לדירתה של אנה. בדרכו פגש את
אחותה של סוניה, שחזרה באזניו על כך שלסוניה יש חבר חדש; ודמו של המערער רתח בקרבו
מקנאה ומכעס.
ז. סמוך לאחר מכן, הגיע המערער לדירתה של אנה;
וכאשר פתח את דלת חדר השינה, מצא שם את קטיה - שלנה מידי פעם אצל אנה - כשהיא
ישנה.
ח. המערער העיר את קטיה ודרש ממנה למסור לו את
מספר הטלפון של אימה. קטיה סירבה למסור למערער את המספר ואז איים עליה באקדח, אותו
טען, בנוכחותה, במחסנית; ומשעמדה בסירובה דרך אותו.
בשלב זה, קטיה קראה לאנה; ואז המערער ירה בה
חמש יריות, יצא מן הדירה, זרק את האקדח והסגיר עצמו לשוטר שפגש ברחוב.
ט. בהודעתו במשטרה, מסר המערער: כי לא חזר לדירה
על מנת להמית את קטיה, שכלל לא ידע שהיא נמצאת בה עד שנכנס לחדר השינה; כי שלף את
האקדח, הכניס לתוכו מחסנית ודרך אותו אך ורק כדי להפחיד את קטיה; וכי משהחלה קטיה
קוראת לאנה, "נכנס ללחץ" ו"קפץ אחורה והאצבע שלו לחצה על
ההדק" ואז נפלטה היריה הראשונה. את ארבע היריות הנוספות ירה המערער, לדבריו,
תוך "הלם ואוטומטיזם".
3.
ההרשעה בבית המשפט המחוזי
א. בבית המשפט המחוזי, טען ב"כ המערער כי לא
התקיים אצל מרשו היסוד הנפשי הדרוש להרשעה ברצח. זאת, בשל כך שלא התכונן להמית את
המנוחה; והיריות שירה לא נורו על רקע של "החלטה להמית", אלא כאשר היה
שרוי בסערת רוח בשל אישיותו האימפולסיבית. במצב דברים זה, סיכם ב"כ המערער,
היה מקום להרשעת שולחו בהריגה בלבד.
ב. בית המשפט המחוזי דחה את הטעון האמור; וקבע כי
הוכחו כל יסודותיו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעת המערער ברצח.
יסוד ה"הכנה" - התקיים בשליפת
האקדח, בטעינת המחסנית, בדריכת הכלי ובלחיצה על ההדק. יסוד "ההחלטה
להמית" - מתחייב מהאיומים להמית את קטיה, שהשמיע המערער באזני אנה ובאזני
סוניה, מהעובדה כי נורו
חמש
יריות לעבר
חזה
של קטיה, ומהתנהגותו של
המערער לאחר מעשה, לרבות אמירתו - בשפה האנגלית - לשוטר שבידיו הסגיר את עצמו:
"הרגתי אשה". ואילו יסוד "העדר הקינטור" - מתחייב מהעובדה שלא
היה כזה ב"תכוף למעשה"; שהרי מאז ששמע מאחותה של סוניה שיש לאחרונה חבר
חדש ועד ליריות, חלף זמן מספיק על מנת "להרגע" מן הגורם המכעיס - ומרתיח
הדם - שהיה טמון באותה אמירה.
ג. במצב דברים זה, קבע בית המשפט המחוזי כי הוכחה
"כוונה תחילה" כמשמעותה בסעיף 301 לחוק העונשין; והרשיע את המערער
בעבירת הרצח, כפי שיוחסה לו בכתב האישום.
4.
הערעור וההכרעה בו
א. בערעורו, מיקד ב"כ המערער את טענותיו בכך
שההחלטה להמית את קטיה התגבשה אצל מרשו בחטף, על חודה של שניה וללא מחשבה מוקדמת,
כאשר סירבה למסור לו את מספר הטלפון של אימה; ועל כן, לא נתקיימו במקרה דנא יסודות
ה"הכנה" ו"ההחלטה להמית", במשמעות האמיתית שיש להם בהקשר זה.
ב. ב"כ המערער ער לכך, כי על-פי ההלכה
הפסוקה: יסוד "ההכנה" - הוא למעשה יסוד פיסי ודי לקיומו בעשיית המעשים
הדרושים לביצוע ההמתה; ואילו ה"החלטה להמית" - יכולה להתגבש עובר לביצוע
מעשה ההמתה וניתן ללמוד על דבר קיומה, בין היתר, מצורת ההמתה. ברם, לשיטתו, הלכה
פסוקה זו אינה משקפת את הדין - המדבר בהמתה מתוכננת - ומטשטשת את המבדיל בין רצח
להריגה; והגיעה העת לבחון הלכה זו מחדש, על רקע הצורך בהבחנה חדה וברורה בין שתי
העבירות.
רצח, לשיטתו של ב"כ המערער, מתרחש אך ורק
על רקע של "הכנה נפשית", להבדיל מ"הכנה פיסית" מיידית גרידא;
כאשר ה"החלטה להמית" - משקפת החלטה
שגובשה ב"נחת" על רקע של "יישוב הדעת", להבדיל מהחלטה על אתר, שלא קדם לה שיקול דעת של ממש. אשר על כן: מעשה המתה ספונטני, ללא שיקול דעת על רקע של יישוב הדעת - אינו מהווה רצח.
ג.חוששני כי המקרה דנא, אינו המקרה המתאים לבחינה מחדש של ההלכה הפסוקה בדבר משמעות רכיביה של ה"כוונה תחילה".
מעשה ההמתה - קרי: חמש היריות שנורו מטווח קצר ביותר לעבר חזה של קטיה - לא היה מעשה ספונטני, שנעשה על רקע של סערת רוח מתפרצת; אלא, מעשה שנעשה בסופה של התפתחות, המלמדת בעליל שהמערער היה ער ומודע למשמעותו של כל צעד שעשה לקראת התוצאה הקטלנית.
בפתח ההתפתחות האמורה - כפי שזו תוארה על ידי המערער בעדותו בבית המשפט - הוא "נתקל" בקטיה באקראי, כשהיא ישנה בחדרה של אנה, העיר אותה משנתה, ביקש ממנה את מספר הטלפון של אימה ומששמע מפיה כי אין בדעתה להיעתר לו שלף את אקדחו, טען אותו במחסנית ואיים עליה מילולית כי יפגע בה, אם לא תמסור לו את המספר. גם אם "הכעיסה" את המערער הידיעה כי לסוניה יש חבר, אין לומר כי הדין ודברים שקיים עם קטיה התרחש על רקע של "סערת רוח", המעבירה אדם על דעתו ושוללת ממנו את כושרו לשקול ולהחליט מה יהיה צעדו הבא. אדרבא, קיומם של הדין והדברים מלמד, כי המערער שלט במעשיו, הבין את משמעותם וידע מה ברצונו להשיג.
בהמשכו של הארוע, דורך המערער את האקדח וחוזר ומאיים על קטיה - כאשר דריכת האקדח אומרת מה משמעותו של האיום - שתמסור לו את מספר הטלפון; ומשקטיה קוראת לאנה במקום למסור את המספר, הוא מגשים את האיום ויורה בה חמישה כדורים בחזה, זורק את האקדח והולך לחפש שוטר על מנת לדווח על המעשה. עובר ליריות, לא התרחש דבר שהיה בו כדי להוציא את המערער משווי משקלו; ופרט לסירובה העקבי של קטיה למסור לו את מספר הטלפון של אימה ולתיסכולו של המערער שגם אקדח טעון ודרוך אינו גורם לקטיה לעשות כן, לא ניתן להצביע על גורם אחר שהניעו לממש את איומו.
מעשה ההמתה התרחש במקרה דנא, בעקבות כשלונו של דין ודברים שבמסגרתו נדרשה המנוחה, תחת איום באקדח טעון ודרוך, למסור מידע. המתה בנסיבות כאלו - בהעדר אחיזה לטענת הגנה כלשהי, פרט להצבעה על "סערת הנפש" שהתחוללה אצל המערער בעקבות הידיעה כי לסוניה יש חבר - מהווה רצח לפי כל קנה מידה.
9.במצב דברים זה, לא נמצאה עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; והנני מציע לחברי לדחות את הערעור.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' גולדברג :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, יג בסיון תשנ"ח (7.6.1998).
ש
ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן
מזכיר
ראשי
94009280.
H03