ע"א 931/01 בכור איתן ו-43 אח' נ. המועצה הארצית לתכנון ולבניה ו-2 אח'

בפניי בקשה לדחיית סעיפים מסיכומי המערערים, ולדחיית מוצגים שצורפו לסיכומים האמורים.

1.למערערים טענה מקדמית, ולפיה דין הבקשה שבפניי להידחות, נוכח הוראת תקנה 36 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, הקובעת כי בעל דין לא יגיש תצהיר או מסמך אחר, נוסף על המפורט בתקנות, אלא ברשות בית המשפט. אף אם התקנה האמורה חלה על הערעור שבכותרת, אשר הוגש כערעור אזרחי, אין בטענה ממש. עניינה של תקנה 36, כעולה מכותרת השוליים שלה, הוא בהגשת "כתבי טענות נוספים". מובנו הרגיל של ביטוי זה נוגע לכתבי בי הדין העיקריים בהם מובאות טענות הצדדים לגופם של הדברים, ולא לבקשות ביניים בעניינים דיוניים (ראו, לעניין זה, את השימוש שנעשה בביטוי "כתבי טענות" בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על פי מבחן זה, הבקשה שבפניי אינה בבחינת כתבי טענות נוספים, כי אם בקשה שבסדר דין, אשר עניינה טענות בדבר חריגה של המערערים מסדרי הדין בכתבי הטענות שהגישו. על כן, תקנה 36 אינה מתייחסת, על פי לשונה או על פי תכליתה, לבקשה מן הסוג שבפניי. אין היא מיועדת לקבוע תנאי מוקדם של רשות בית המשפט לשם הגשת בקשה מן הסוג שבפניי, אשר כל מטרתה היא להביא להסדרת נושא דיוני הנתון במחלוקת, בטרם הדיון לגופם של דברים.

אדון, אפוא, בבקשה שבפניי לעיצומה.

2.הבקשה לדחיית סעיפים מסיכומי המערערים. בקשה זו מבוססת על שני טעמים עיקריים. טעם אחד נוגע לשינוי חזית נטען בטיעוני המערערים, לעומת טיעוניהם בבית המשפט המחוזי. דין טעם זה להידחות. השאלה האם אמנם מדובר בשינוי חזית, והאם יש מקום לדון בטענות לגביהן טוענות משיבות 2 ו-3 כי הן טענות חדשות, היא עניין הטעון בירור במסגרת הדיון בערעור גופו. כך גם הטענה, כאילו המדובר בטענות העומדות בסתירה לטענות אחרות שהועלו על ידי המערערים בשלבים קודמים של ההתדיינות בין הצדדים. לעניין זה מסור לבית המשפט שלערעור שיקול דעת, ואין מקום למעין מניעה מראש של הטענות האמורות, בדרך של דחייתן על הסף עוד בטרם הובאו לדיון בפניי ההרכב אשר ידון בערעור.

3.הטעם השני ביסוד הבקשה שבפניי הוא, כי טענות שונות של המערערים לא הועלו כלל במסגרת הודעת הערעור, ונטענו לראשונה בסיכומי המערערים. תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי "המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות בית המשפט, והיא לא תינתן אלא אם כן הראה טעם מספיק לכך". הודעת הערעור קובעת את מסגרת הדיון בערעור. העלאת טענה שלא בא זיכרה בהודעת הערעור יכולה להחשב כהפתעה בלתי הוגנת עבור בעל הדין שכנגד, ואת זאת באה תקנה 415 למנוע (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, (ירושלים, 1995), בעמוד 817).

עם זאת, דומה שעיקרה של התקנה נועד לדיון בעל פה, אשר העלאת טענה חדשה במסגרתו, אשר לא נזכרה בהודעת הערעור, נוטה להפתיע את בעל הדין שכנגד ולפגוע ביכולתו להערך לה. לעומת זאת, מידת ההפתעה שנגרמת לבעל הדין שכנגד כאשר המדובר בסיכומי תשובה בכתב, אשר יש לו שהות מספקת להכינם, קטנה בהרבה, ככל שהיא קיימת. על רקע זה, ניתן להטיל ספק האם האיסור שבתקנה 415 מכוון לחול במלוא עצמתו אף על טענות המועלות בסיכומים העיקריים בכתב מטעם המערער.

מכל מקום, על רקע שיקול זה, ונוכח הגישה הכללית בדבר זהירות וריסון עצמי בדיון בבקשה למחיקת טענות על מנת שלא לפגוע בחופש הטיעון של בעלי דין (ראו ע"א 1252/00 חייק נ' ארזי דינים עליון נח 46, בפיסקה 4), דומה כי הנטייה תהא שלא למחוק טענות מכתב הסיכומים העיקרי, אלא במקרים בהם העלאת טענה חדשה, שלא נזכרה בהודעת הערעור, פוגעת במידה ממשית בבעל הדין שכנגד. נראה לי גם, כי שיקולים אל המקרינים על טיב הבחינה של טענה לפיה סיכומיו העיקריים של מערער מנוגדים לתקנה 415 לתקנות. אני סבור, כי נוכח שיקולים אלה יש מקום להתבוננות תכליתית על הודעת הערעור, באופן שמקום בו זו נותנת לבעל הדין שכנגד אזהרה מספקת בדבר עיקרי טענותיו של המערער, אין להקפיד בכל טענה וטענה בסיכומיו העיקריים בכתב של המערער, ולהשוותה בזכוכית מגדלת לאמור בהודעת הערעור. יש לזכור, כי תכליתה של תקנה 415 היא לקדם ערכים של הגינות דיונית בין בעלי הדין. בדיקת טענות בדבר חריגה מהודעת הערעור צריכה להעשות מנקודת מבט זו, ולא מנקודת מבט טכנית גרידא.

על רקע שיקולים אלה, אבחן עתה באופן פרטני את טענות המשיבות 2 ו-3 כנגד סיכומי המערערים.

4.(א) אשר לטענה שבסעיפים 2 ו – 24 – 29 לסיכומים, אשר עניינה בבטלות תכנית הר/1890. עיון בהודעת הערעור מעלה כי טענה זו הועלתה בהודעת הערעור (סעיפים 2 ו-19), ומאליו קורסת הטענה בדבר העלאתה לראשונה בסיכומי המערערים.

(ב) אשר לטענה שבסעיפים 6, 20, 21 ו-35 לסיכומי המערערים, בה נטען כי על פי תכנית האב הפארק בו מדובר מתוכנן לשטח של כ-570 דונם. אף טענה זו נזכרה בהודעת הערעור (סעיפים 4, 5 ו-6, וכן סעיף 40). גם לעניין זה, אין ממש בטענה כי מדובר בטענה המועלית לראשונה בסיכומי המערערים.

(ג) אשר לטענה שבסעיפים 7, 8 ו-12 לסיכומי המערערים, לפיה תכנית הר/1941 הינה תכנית חדשה, ולא תכנון בשלבים המתייחס לתכנית הר/1890 שבמחלוקת. גם לעניין זה, עולות טענות בהודעת הערעור, והמדובר בסעיפים 2, ובעיקר בסעיף 19 להודעת הערעור. אותם הדברים אמורים בטענה שבסעיף 83 לסיכומי המערערים, אשר אף אותה איני רואה מקום למחוק כמבוקש.

(ד) אשר לטענה שבסעיף 19 לסיכומים, בדבר חלופות נוספות העולות מתכנית האב, עניין זה עולה בעמודים שבתכנית האב אשר צורפו לראשונה במסגרת הערעור (עמודים 57 – 65). לפיכך, אדון בעניין זה תחת ראש הפרק של צירוף מוצגים חדשים במסגרת הערעור.

(ה) אשר לטענה שבסעיף 36 לסיכומים. על פי טענה זו, תכנית חלופית שהציעו המערערים בדבר בנייה בפארק הנדון הציגה אך אפשרות אחת לבנייה במקום, תוך שהמשיבים יכולים לייחד לצורך זה כל חלק של השטח הנדון אותו ימצאו לנכון. משיבות 3 ו-4 צודקות בטענתן, כי טענה זו לא נזכרת מפורשות בהודעת הערעור. ככל שהדברים נוגעים בתכנית החלופית האמורה, לא עולה מהודעת הערעור טענה ברורה לפיה תכנית זו הובאה אך על מנת להמחיש את עמדת המערערים. בניגוד לנטען, טענה זו שבסעיף 36 לסיכומים אף לא זוכה לעיגון כלשהו בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר מתייחס אליה כאל טענה בדבר תכנית ספציפית ומוגדרת (עמוד 16, סעיפים 11 – 16 לפסק הדין).

עם זאת, ישנן טענות בהודעת הערעור אשר עשויות לעגן, במשתמע, את הטענה האמורה, אם לא כלשונה, ודאי כרוחה (ראו סעיפים 22 ו-23 להודעת הערעור). במצב זה, ונוכח הגישה התכליתית להוראת תקנה 415 כמפורט לעיל, נראה לי כי התוצאה של מחיקת סעיף זה מהודעת הערעור תהא תוצאה דראסטית מדי, ולא תשרת את הצורך בהגינות דיונית במסגרת הליכי הערעור. על כן, גם לעניין זה דין הבקשה שבפניי להידחות.

5.הבקשה לדחייתן על הסף של ראיות חדשות שהוגשו לראשונה בשלב הערעור. לעניין זה טוענים המשיבים, כי המערערים צירפו לסיכומיהם שתי ראיות אשר לא היו בפניי בית משפט קמא. המדובר בעמודים 57 – 65 לתכנית אב, המהווים חלק ממוצג 4 שצורף לתיק המוצגים, ובהחלטה של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תל אביב מיום 25.1.01, אשר צורפה כמוצג 5 לתיק המוצגים.

(א) העמודים הנזכרים במוצג 4 לא היו חלק מחומר הראיות שבבית משפט קמא. כלל הוא, כי ככל שמדובר במסמכים הבאים להוכיח עניין עובדתי הרי שבעל דין רשאי לצרף מסמכים אלה בערעור (במסגרת תיק מוצגים) רק אם אלה התקבלו כראייה בערכאה הדיונית, או אם התקבלו כראייה בהחלטה על הגשת ראיות נוספות של בית המשפט שלערעור (ראו ע"א 2000/01 בן בסט נ' עין דר , לא פורסם). בהקשר זה אף צויין, כי "אין מתירים לבעל דין להגיש ראיות נוספות בערעור אלא על יסוד בקשה פורמלית ואין 'להגניב' ראיות על ידי צירופן לסיכומים" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין) (ירושלים, התשנ"ה-1995) בעמוד 847). עוד צויין, כי "הנסיון 'להגניב' ראיות שלא הוגשו כדין ע"י צרופן לסיכומים הוא נוהג פסול שיש לגנותו." (דברי כב' השופט מלץ בע"א 621/85 לומניץ נ' פקיד שומה תל אביב 5 פ"ד מב(3) 177).

במצב זה, צירופם של העמודים האמורים, לצורך הוכחתו של עניין שבעובדה, ובלא שנתבקשה או ניתנה לשם כך רשות במסגרת של בקשה להגשת ראיות נוספות, נעשה שלא כדין, ודין מוצג זה להיות מוצא מתיק המוצגים ולהיות מוחזר לידי המערערים. אף הטענה שבסעיף 19 לסיכומי המערערים, המעוגנת כל כולה במסמך האמור, תימחק מסיכומי המערערים, באשר המערערים לא היו רשאים לסמוך על האמור במוצג, שהוגש שלא כדין, ולבסס עליו את טיעוניהם בטרם נתקבל על ידי בית המשפט (ראו, לעניין זה, ואף מקל וחומר, את הנחייה (ה) להנחיות כב' הנשיא שמגר בדבר אופן הטיפול בבקשות להגשת ראיות נוספות בערעור המתנהל על פי צו לסיכומים בכתב (פורסם בפ"ד מו(3) 1)).

מובן כי בכך איני נוקט כל עמדה בדבר סיכוייה של בקשה להגשת ראיות נוספות, אם כזו תוגש, לעניין אותם עמודים. אף איני רואה מקום להתייחס לטענה בדבר מרכזיותה של תכנית האב להתדיינות, או בדבר הגשת חלקים אחרים ממנה בבית משפט קמא. מקומן של טענות אלה בבקשה מתאימה, אם כזו תוגש, להגשת ראיות נוספות. אעיר רק, כי דווקא הגשת חלק מתכנית האב לבית משפט קמא מחדדת, לכאורה, את הצורך בבירור השאלות הנוגעות להגשתם של העמודים הנוספים, במסגרת של בקשה להגשת ראיות נוספות.

(ב) אשר למוצג 5, הוא החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מיום 25.1.01, הרי שאף מוצג זה לא היה בפניי בית משפט קמא. המערערים מבקשים לעשות בו שימוש ראייתי, להוכחת טענה בדבר היחס בין תכנית הר/1941 ובין תכנית הר/1890. על בסיס זה ניתן היה לייחס משקל משמעותי לדרישת משיבות 2 ו-3 להוצאת מוצג זה מכרך המוצגים של המערערים.

ברם, משיבות 2 ו-3, הן המבקשות שבפניי, סומכות בסיכומיהן על החלטה זו (ראו סעיף 11 לסיכומיהן), ואף מבססות עליה את טענתן כי תכנית הר/1941 מצויה ערב אישורה (סעיף 12 לסיכומים). הן עושות כן, אף כי המסמך האמור לא הוגש לבית משפט קמא, ואף לא נתבקשה הגשתו כראייה על ידן בבית משפט זה. במצב זה, מעלים המערערים טענת השתק כנגד טענת המשיבות להוצאת המסמך מן התיק. לטענה זו ניתן למצוא תימוכין בהקשרים קרובים, למשל בהכרה בטענת השתק מקום בו מועלית טענה כי פסק דין לא הומצא, לאחר שנעשה בו שימוש בפועל על ידי הטוען לאי ההמצאה (ראו בש"מ 5417/01 ויטנר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שרונים" , לא פורסם). אכן, מהתנהגות המשיבות עצמן עולה, לכאורה, כי לדעתן אין צורך בהגשת בקשה לראיות נוספות לצורך הסתמכות על ההחלטה האמורה. עובדה זו חותרת תחת הבקשה שבפניי. זאת ועוד, במצב זה, היעתרות לבקשה עלולה ליצור אי שיוויון בלתי מוצדק בין בעלי הדין לעניין ההסתמכות על ההחלטה האמורה. אוסיף גם, כי המשיבות 2 ו-3 לא עתרו למחיקת סעיף 25 לסיכומי המערערים, הוא הסעיף המבוסס על מוצג 4, ולא התייחסו לסעיף זה בבקשתן. נראה לי, כי על רקע מכלול נסיבות אלה, כי יהא זה נכון לדחות את הבקשה להוצאת המוצג האמור מתיק המוצגים, וכי לא תהא בכך כל פגיעה בלתי מוצדקת במשיבות 2 ו-3.

6.הבקשה החלופית של משיבות 2 ו-3 . לא מצאתי אף מקום להעתר לבקשתן החילופית של משיבות 3 ו-4 להגשת סיכומים משלימים לגבי אותן טענות שלטענתן הינן טענות חדשות. טענותיהן של משיבות אלה בדבר קיומו של שינוי חזית ביחס לאותן טענות מצויות בפניי בית המשפט, בבקשה שהגישו לדחייתן של טענות אלה. תגובת משיבות אלה לגופו של עניין מצויות בסיכומים שהגישו (עמודים 14 – 15). איני רואה, במצב זה, כל צורך בהגשת סיכומים נוספים באותן נקודות.

סופם של דברים. בכפוף לאמור בפיסקה 5(א) לעיל, בדבר הוצאת מוצג 4 לכרך המוצגים ומחיקת סעיף 19 מסיכומי המערערים, הבקשה שבפניי נדחית. מוצג 4 האמור יושב למערערים. המערערים יגישו סיכומים מתוקנים, מהם יושמט האמור בסעיף 19, תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו. המשיבות 2 ו-3 ישאו בהוצאות המערערים בבקשה זו בסך 2,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין, וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.