ע"א 9311/03 אברהים מחמוד אבו בדר נ. מדינת ישראל - המנהלת לקידום הבדואים

המבקשים והמשיבים 5-2 (להלן: הרוכשים ) מחזיקים למגוריהם באדמות מדינה בנגב. בהסכם פשרה שנכרת בינם לבין המשיבה 1 (להלן: המשיבה ), במסגרת הליך שהתקיים בין הצדדים, התחייבו הרוכשים לפנות את השטחים המוחזקים על-ידם ולהעתיק את מגוריהם למגרשים מסוימים ביישוב לקייה שירכשו בהם זכויות מאת המשיבה. ההסכם כלל לוח זמנים מוגדר למעברם של הרוכשים ממקומות מגוריהם אל המגרשים שיוקצו להם, ונקבע בו כי אי עמידתם של הרוכשים במועדים הנזכרים תוביל לביטול ההסכם. מסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים לא בוצע הסכם הפשרה עד לתום התקופה המוסכמת לביצועו. בתובענה שהגישה נגד הרוכשים לבית-המשפט המחוזי עתרה המשיבה למתן פסק-דין המצהיר כי הסכם הפשרה בטל ומבוטל וכי היא פטורה מקיום התחייבויותיה במסגרת ההסכם כלפי הרוכשים. בית-המשפט המחוזי נעתר לתובענה והעניק למשיבה את ההצהרה המבוקשת. המשיבים 5-2 התפשרו עם המשיבה בכך שרכשו ממנה, בתנאים שונים מתנאי ההסכם המקורי, זכויות בחלק מן המגרשים שהיוו נושא להסכם הפשרה הראשון. לא כן המבקשים: הללו הגישו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולפניי בקשתם לעיכוב ביצועו של פסק-הדין עד להכרעה בערעורם.

חוששני כי הדין עם המשיבה בטענתה כי הסכם הפשרה, שבית-המשפט המחוזי הכריז על בטלותו, שוב איננו בר-ביצוע. יצוין כי עוד במהלך הדיון בתובענה הצהירה המשיבה על נכונותה להקצות לרוכשים את המגרשים שהובטחו להם בהסכם, למעט מגרש אחד מתוכם שלגביו הוסבר כי הוא נתפס על-ידי פולש שאף הקים עליו בית. במקום מגרש זה הציעה המשיבה להקצות לרוכשים מגרש חלופי המצוי ברצף טריטוריאלי עם יתר המגרשים. דא עקא שהרוכשים דחו את הצעת המשיבה ודרשו לקיימו במלואו, היינו לספק להם גם את המגרש הנוסף כשהוא פנוי מן המבנה שהוקם עליו בידי הפולש. לנוכח סירובם להסתפק ב"קיום בקירוב" של הסכם הפשרה, לא ראה בית-המשפט מנוס מקבלת עמדת המשיבה, כי הסכם הפשרה ככתבו וכלשונו אינו עוד בר-ביצוע. עם זאת המליץ בית-המשפט למשיבה, כי אם יתרצו הרוכשים בעתיד ויסכימו לרכוש ממנה זכויות במגרשים אחרים, תשקול את בקשתם. הסדר כזה, כאמור, כבר הושג עם המשיבים 5-2. המבקשים, לעומתם, מנסים עוד לדבוק בהסכם הפשרה. אך דין בקשתם להידחות. משהוברר כי לא ניתן עוד לקיים את הסכם הפשרה, אין גם מקום לעכב את ביצועו של פסק-הדין. לא זה בלבד שעיכוב הביצוע המבוקש שוב אינו יכול להצמיח למבקשים כל תועלת, אלא שהיענות לבקשתם הייתה מסכלת גם את אפשרותה של המשיבה לסיים את עסקאותיה עם המשיבים 5-2.

הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין נדחית ועל המבקשים לשלם למשיבה 1 שכר-טרחת עורך-דין בסך 7,500 ₪. בשולי ההחלטה אעיר, כי ייטיבו המבקשים לעשות אם ישובו וישקלו את עמידתם על הערעור שהוגש מטעמם. יצוין כי בית-המשפט המחוזי נמנע מלהכריע בשאלה שנשנתה במחלוקת בין הצדדים, מי מהם נושא באחריות להפרתו של הסכם הפשרה; ובשולי פסק-דינו אף הבהיר כי "אין בקביעה כי ההסכם בטל כדי להשליך על שאלת זכותם של מי מהצדדים לפיצויים". מכאן שבידי המבקשים, ככל שלדעתם יש להם עילה לכך, להגיש נגד המשיבה תובענה לפיצויים בגין הפרתו של הסכם הפשרה.