ע"א 9366/99 אורלי ברקן נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטתו של בית משפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (הרשמת מ' קראוס), מיום 20.12.99, בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בעניינה של המערערת.

1.המערערת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תובענה כנגד בעלה וכנגד אחרים, בו נתבע סכום שמעל 21 מליון שקל. עם הגשת התובענה, עתרה העותרת לסעד זמני. כן ביקשה כי ינתן לה פטור מאגרה, נוכח מצבה הכלכלי הקשה (לטענתה) וחוסר יכולתה לעמוד בתשלום האגרה בתביעה בסדר גודל זה. טענת המערערת, הן בפני בית המשפט קמא והן בפני היא, כי בקרב הרשמת נתגבש חשש ממשי למשוא פנים הפוסל אותה מלדון בבקשה לפטור מאגרה.

2.הבסיס לפסלות הינו, לטענת המערערת, כוונתה של הרשמת לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שעומד כנגד בעלה של המערערת וכן החלטתה לפיה הורי המערערת ימציאו לבית המשפט תצהירים, בהם יפרטו את כל הכנסותיהם ורכושם. לטענת המערערת, אין הדבר שנוי במחלוקת, כי אין ביכולתם של הוריה לסייע לה בתשלום האגרה ולכן, בהחלטותיה, נוקטת הרשמת עמדה מראש באשר לתוצאת ההליך. לטענת המערערת, הרשמת קושרת - שלא כדין - את החלטתה בבקשה לפטור מאגרה, בגובה סכום התביעה ובסיכוייה, כאשר אין לענין קשר ליכולתה הכלכלית של המערערת. בנוסף, מוסיפה המערערת, נוטה הרשמת בהחלטותיה הדיוניות לטובת הצדדים שכנגד המערערת. כל זאת, יחדיו, יוצר "מטען שלילי" המחייב את פסילת הרשמת מלישב בדין בעניינה.

3.הרשמת, בהחלטתה מיום 20.12.99, דחתה את בקשת הפסלות. בהחלטתה ציינה כי אין לה כל משוא פנים כלפי המערערת או בא כוחה. בהחלטה הוסברו ההחלטות הדיוניות שנתקבלו הן בענין עיכוב יציאתו של בעל המערערת והן בענין הפטור מאגרה. הרשמת הוסיפה הוסיף, כי לעניות דעתה, המערערת "קיבלה התחשבות לפנים משורת הדין בכל בקשותיה".

4.עיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים. נחה דעתי, כי אין בערעור זה ממש ודינו להדחות על אתר. כאמור בתגובת המשיבה, אין בנסיבות המקרה שבפני כל חשש ממשי למשוא פנים. מבלי להביע עמדה באשר לסמכותה של הרשמת ושקול דעתה הדיוני במקרה זה, ברי, כי בבקשת התצהירים עצמם אין חשש ממשי למשוא פנים. הוא הדין לענין טענותיה האחרות של המערערת. על כן, דין הערעור להדחות.

המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.