ע"א 9369/09 אנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ נ. מדינת ישראל - רשות הפיתוח

1.

זו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת

ב' בר-זיו ) מיום 29.9.09.

2.

המשיבה, מדינת ישראל (להלן: המדינה ) הגישה תביעה לסעד הצהרתי ואכיפת הסכם כנגד המבקשת, חברה קבלנית לבנין (להלן: החברה ). בשנת 1991 נחתם בין המדינה לחברה חוזה פיתוח, במסגרתו הוקצו לחברה מספר מגרשים לבניית 272 יחידות דיור. החברה התחייבה לבצע על חשבונה את כל הפעולות הדרושות לשם רישום הבתים שייבנו כבתים משותפים. פעולות הרישום לא התבצעו במועד החוזי שנקבע עם תום תקופת הפיתוח. המדינה הגישה נגד החברה תביעה לסעד הצהרתי ולאכיפת הסכם. בתביעה טענה המדינה כי החברה הפרה את התחייבויותיה לרשום את הבתים כבתים משותפים, ועתרה לחייב את החברה לבצע את הרישום וליתן כל סעד אחר שיאכוף על החברה לבצע את התחייבויותיה. המבקשת מצידה טענה כי רישום הבתים התעכב מכיוון שמינהל מקרקעי ישראל השלים את הליך הפרצלציה רק בשנת 2003, כ-7 שנים לאחר מועד רישום הבניינים על פי החוזה, ורק בעקבותיה יכלה לבצע את התחייבויותיה בעניין הרישום. כתוצאה מחלוף הזמן, כך טענה, פעולות הרישום חייבו עידכונים שונים אשר הצריכו זמן ומשאבים כספיים נוספים ולכן התקשתה לעמוד בהתחייבויותיה. החברה בקשה בכתב ההגנה להאריך את המועד לרישום הבתים המשותפים למשך שנה. בחלוף שנה, שבה וביקשה ארכה נוספת של שנה, וגם אז לא קיימה את התחייבותה. בית המשפט קמא קיבל את תביעת המדינה, וקבע כי החברה הפרה את התחייבותה על פי החוזה בין הצדדים. הוא חייב את החברה להשלים את רישום הבתים המשותפים ולהעביר את היחידות על שם רוכשיהן לא יאוחר מיום 1.3.10. החברה הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה.

3.

החברה מבקשת לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. לדבריה, סיכויי הצלחתה בערעור טובים. לטענתה, בית המשפט קמא טעה כשהורה לה להשלים, בנוסף לרישום הבתים המשותפים, גם את רישום היחידות על שם רוכשיהן, שכן היא לא התחייבה כלפי המינהל לעשות כן, ולמינהל לא הייתה עילה לתבוע זאת. כן היא טוענת, כי אין כל אפשרות מעשית לרשום את הבתים המשותפים ואת יחידות הדיור בתוך 5 החודשים שהוקצבו לכך בפסק הדין, זאת בפרט לאור רישום מוטעה של זיקות הנאה על ידי המינהל, ואף בענין זה חלה טעות בפסק הדין נשוא הערעור. אשר למאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי אין בידה כל אפשרות לבצע את הרישום בהתאם לפסק דינו של בית המשפט קמא, וחלק ניכר מערעורה מתייחס לכך שפסק הדין אינו בר ביצוע. על כן, אם לא יעוכב פסק הדין, יתייתר חלק מן הערעור, וכן יגרם לה נזק רב, משהיא תיחשף להליכים כגון ביזיון בית משפט וחילוט ערבויות בסכומים נכבדים. למשיבה, לעומת זאת, לא יגרם כל נזק בעיכוב ביצוע רישום הזכויות עד למתן פסק הדין בערעור, שהרי המצב הקיים עומד על כנו מזה כ-18 שנים מאז חתימת ההסכם, ומזה כ-13 שנים מתום תקופת הפיתוח. נטען, כי הדיירים אינם נפגעים מהמצב הקיים.

4.

המדינה מתנגדת לעיכוב ביצוע פסק הדין.

5.

לטענתה, סיכויי הערעור קלושים. פסק הדין הכריע בפלוגתאות העיקריות על בסיס עובדות שאינן שנויות במחלוקת, ואין יסוד להניח כי ערכאת הערעור תתערב בקביעותיו. המדינה מדגישה בטיעונה כי טענות החברה להתארכות תהליך הפרצלציה וטעויות לכאורה ברישום זיקות הנאה נמצאו בלתי ראויות בפסק הדין קמא, ואין כל הסבר סביר לכך שבמשך למעלה מ-7 שנים מסיום הפרצלציה לא קיימה החברה את התחייבויותיה, ובכלל זה, בגדרן של ההארכות הממושכות שביקשה מבית המשפט המחוזי.

6.

המדינה טוענת, כי גם מאזן הנזקים נוטה שלא להיענות למתן צו עיכוב ביצוע פסק הדין. לדבריה, במשך ארבע השנים שחלפו מהשלמת הפרצלציה בשנת 2003, ועד הגשת התביעה בשנת 2007, התעלמה החברה מפניות חוזרות ונישנות אליה לקיים את התחייבויותיה, אף שהחברה לא כפרה בקיומן, ואף שניתנו לה אורכות לצורך השלמתן. גם במהלך ההליך בבית המשפט המחוזי שנמשך כשנתיים וחצי, לא בצעה החברה את התחייבויותיה. לאור האמור, אין יסוד לטענת החברה כי אין ביכולתה לעמוד בגדרי הזמן שקבע בית המשפט המחוזי לצורך רישום הבתים המשותפים, ודין בקשת עיכוב הביצוע להידחות.

7.

דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין להידחות. אשר לסיכויי הערעור – נראה כי הם, אכן, דלים ביותר. אין מחלוקת באשר לעובדות, לפיהן הוראות החוזה הטילו על החברה לרשום את הבתים המשותפים עם סיום עבודות הפיתוח, ואף שחלפו 18 שנים ממועד חתימת החוזה ו-13 שנים מאז סיום תקופת הפיתוח, הרישום לא נעשה. גם הפרצלציה שנסתיימה ב-2003 אינה יכולה לשמש תירוץ לאי הרישום עד היום, לאחר 7 שנים שחלפו מאז. על פני הדברים, אין בפי החברה טענה כלשהי העשויה לסבר את האוזן או את השכל הישר כהגנה בפני טענת הפרה מתמשכת של התחייבויותיה על פי ההסכם, ועל אחת כמה וכמה, לאחר אורכות שהיא עצמה בקשה, ולא עמדה בהן.

8.

אשר למאזן הנוחות – גם מבחינה זו בקשתה של החברה אינה יכולה לעמוד. החברה אינה מקיימת חובה יסודית החלה עליה מכח חוזה, אף שחלפו שנים רבות מאז קמה התחייבותה. דיירי הבתים נפגעים באופן מתמשך ממחדל זה, והמדינה, האחראית לקיום החיובים החוזיים של החברה הקבלנית כלפיה זכאית, וחייבת לעמוד, במסגרת האינטרס הציבורי, על קיום חובות הרישום של הקבלן, לצורך הסדרת זכויות הדיירים. בית המשפט קמא עשה חסד עם החברה כאשר הותיר בידה 5 חודשים מאז מתן פסק הדין לקיום התחייבויותיה. אין מקום למתן אורכה נוספת כלשהי מעבר לכך.

9.

הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחית. המבקשת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בגין בקשה זו בסך 10,000 ₪.