ע"א 9538/06 ישראל סגל נ. בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ

מונחת לפניי בקשה למתן סעד זמני, בגדרו התבקש בית משפט זה לעכב הליכים בהם החל המשיב למימוש משכון הרובץ על דירת מגורים, וזאת עד למתן הכרעה בערעור התלוי ועומד בפני בית משפט זה.

1.ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: בשנת 1993 רכש המבקש את הזכויות בדירת מגורים בבני ברק. לצורך מימון הרכישה נטלו אשת המבקש ואביה, צבי ביאלוסטוצקי, הלוואה מן המשיב, בנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ, בסכום של 610,000 ש"ח. כבטוחה להחזרת ההלוואה מושכנו זכויות המבקש בדירה לטובת המשיב ונרשמה הערת אזהרה על זכויות המבקש בנכס. כספי החזר ההלוואה הועברו לידי המשיב על פי רוב באמצעות קרובי המבקש, ובהם בני משפחת ביאלוסטוצקי. החל מסוף שנת 2002 נפסק תשלום החזרי ההלוואה. בשלב מסוים ביקש המבקש למכור את הדירה ולאחר שקיבל הצעה מתאימה פנה למשיב בחודש מרץ 2003 בבקשה כי יודיע לו מה יתרת החוב בהחזר ההלוואה. בתגובה זה האחרון הבהיר כי היתרה לסילוק עמדה באותה תקופה על סכום של כ-216,000 ש"ח. ביני לביני, התברר למשיב כי הוא נפל קורבן, למה שכונה על ידו כ"פרשת עוקץ", במסגרתה ניטלו ממנו עשרות הלוואות על ידי בני משפחת ביאלוסטוצקי המורחבת, שתשלום החזריהם הופסק ביום 1.1.03. בתאריך 7.7.03 נחתם בין המשיב לאותם לווים, ובהם צבי ביאלוסטוצקי, הסכם לפירעון ההלוואות שניטלו מן הבנק, שחל על מכלול הלווים, הממשכנים והערבים (להלן: הסכם שניידר). בסעיף 1(ג) לאותו הסכם אוזכרה ההלוואה שנלקחה לשם רכישת הדירה שבבעלות המבקש, ואילו בסעיף 2 לאותו הסכם צוין במפורש כי אם הלווים ימלאו אחר כלל התחייבויותיהם הכספיות יבוטלו השעבוד והערת האזהרה הרובצים על הדירה שבבעלות המבקש. לעמדת המבקש, אין הוא מחויב למלא אחר הוראות הסכם זה מאחר והוא לא נחתם עימו, וממילא הוא לא היה מודע לתוכנו.

2.

לאור זאת, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה על דרך של המרצת פתיחה ובה עתר למתן סעד הצהרתי לפיו באם ישלם למשיב סכום של כ-216,000 ש"ח, יהיה בכך די כדי לסלק את מלוא חובו למשיב, וכדי לבטל את המשכון והערת האזהרה שהוטלו לטובת המשיב. בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' פלפל) דחה את תובענת המבקש, בקובעו כי זה האחרון העמיד את דירתו כבטוחה הן לשם הבטחת חיובים קיימים והן לצורך הבטחת חיובים עתידיים של הלווים, ובהם צבי ביאלוסטוצקי, וזאת בהתאם להתחייבות שהוא נטל על עצמו בסעיף 6(ד) להסכם ההלוואה. בית המשפט אף התקשה להאמין כי המבקש לא ידע על הסכם שניידר, שדן אף בדירת המגורים הממושכנת, ואשר מאפשר את שחרורו אך בעבור תשלום סכומים הגבוהים באופן משמעותי מאלו להם טוען המבקש.

3.כנגד פסק-דין האמור הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה ביום 19.11.06. ביום 27.3.07 נפתח כנגד המבקש תיק הוצאה לפועל למימוש המשכון הרובץ על הדירה. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 1.7.06, מצא המבקש לנכון להגיש בקשה זו למתן סעד זמני, היא הבקשה המונחת לפניי. בגדרי הבקשה האמורה טען המבקש כי הוא הוטעה על ידי המשיב, כאשר בעת החתימה על הסכם ההלוואה עימו נאמר לו במפורש כי משכון זכויותיו בדירה נעשה אך לשם הבטחת החוב עבור ההלוואה הספציפית הנ"ל. לדידי המבקש, לוּ הוא היה יודע כי דירתו שימשה אף להבטחת הלוואות נוספות – קיימות ועתידיות – הוא כלל לא היה מתקשר בהסכם ההלוואה. כן, טוען המבקש כי הוא כלל לא ידע על הסכם שניידר, ולכן אין זה מתקבל על הדעת שפירעון ההלוואות כולן יהא תנאי לביטול הבטוחות הרובצות על הדירה. נוכח האמור, סבור המבקש, כי סיכויי הערעור להתקבל הינם גבוהים. לעניין מאזן הנוחות, מבהיר המבקש כי הדירה נשוא התובענה הינה דירת מגורים וכי אם לא יושת הסעד המבוקש ייגרם לו נזק בלתי הפיך עם השלמת הליכי מימוש המשכון.

4.דין הבקשה להידחות. כידוע, אין די בהגשת ערעור על מנת לעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

העותר לקבלת סעד

זמני

בתקופת הערעור נדרש להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל הינם טובים; והשני, כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו - משמע הנזק שייגרם לו באם תידחה הבקשה למתן סעד זמני כבד מהנזק שיגרם לזוכה אם ביצועו של פסק-הדין יעוכב - וכי (ע"א 2398/97 אייל נ' אייל , פ"ד נא(5) 608, 612; בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני , פ"ד מט(3) 479, 483). איני סבור כי תנאים אלו מתקיימים בענייננו. על פני הדברים, ומבלי שאדרש לקבוע מסמרות בעניין, נראה כי סיכוייו של הערעור אינם גבוהים, באשר הוא סב, בין היתר, סביב השאלה אם המבקש יודע על תוכנו של הסכם שניידר, אם לאו ואם נאמר במפורש למבקש כי המשכון יועד אך להבטחת ההלוואה הספציפית נשוא תובענה זו. שאלות עובדתיות אלו נדונו ונבחנו על ידי בית המשפט המחוזי, וכידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעות מן הסוג האמור. כן נתתי דעתי לכך שסעיף 6(ד) להסכם ההלוואה עליו חתם המבקש קובע במפורש כי רישום השעבודים על הנכס ייעשה לשם הבטחת היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה ולשם הבטחת כל הסכומים האחרים המגיעים או שיגיעו לבנק מאת הלווה, הוא צבי ביאלוסטוצקי. בנסיבות אלו, נדמה ולוּ

לכאורה, כי נסיונו של המבקש להשתחרר מהתחייבות חוזית זו, שהוא נטל על עצמו אינו עניין של מה בכך. לאור כל האמור, היני סבור כי סיכויי הערעור הינם נמוכים.

אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש.

אמנם מדובר במימוש משכון על דירת מגורים, אלא שכאמור מדובר בדירה שממילא הייתה מיועדת למכירה, והמבקש כלל לא התעתד להותיר אותה בבעלותו. המבקש טוען כי עשויים להיגרם לו נזקים נוספים בשל כך שמימוש המשכון על דירת המגורים ימנע ממנו מלעמוד בהתחייבויותיו כלפי צדדים שלישיים, להם מכר את דירתו. אלא, שמדובר בנזק כספי, אשר הינו בר השבה, באם יזכה המבקש בערעורו (ראו למשל, בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד , פ"ד מג(2) 172). מנגד, יש לזכור כי למשיב עומד האינטרס לממש את פרי זכייתו ולגבות את חובו בדרך היעילה והמהירה וללא עיכובים מיותרים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.