ע"א 9596/04 וגנר-דוחובני כבלים ומתכות בע"מ נ. אברהם גדות,עו"ד-המפרק

1.בפני בקשה להוספת טיעון בהליך שבכותרת. עניינו של ההליך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה אשר קבע כי על המערערת מס' 1 להשיב לחברת רמית נהריה הצפון בע"מ (להלן- החברה) 350,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה, רבית ומע"מ, וזאת באמצעות המפרק, הוא המשיב מס' 1. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה, אך זאת במקביל להשגת הסדר ביניים בין הצדדים ולפיו שילמו המערערים את החלקים בחוב המהווים הוצאות גבייה ומס, ואילו את רכיב התמורה החליפו בערבות בנקאית אותה יוכל הנאמן לממש בכל עת.

2.המערערים טוענים כי טרם מתן פסק הדין האמור הגישו למפרק תביעת חוב, אשר לא כללה את סכום ההשבה הנזכר, ועתה, משנקבע כי עליהם להעביר סכומים אלו לחברה, הרי שיש לצרף סכומים אלו לתביעת החוב של המערערים כלפי החברה, וזאת על ידי הגשת תביעת חוב נוספת. עם זאת, תביעת חוב כאמור, אשר הוגשה, נדחתה הן בשל איחור בהגשתה, והן מנימוקים לגופו של עניין. המערערים טוענים כי מאחר וההליך דנן מהווה ערעור על עצם החיוב בהשבה, הרי שלתוצאתו יש השלכה על שאלת הגשת תביעת החוב הנוספת. לפיכך מבוקש להוסיף לערעור טיעון זה בעניין הארכת המועד להגשת תביעת החוב.

3.המפרק מתנגד לבקשה. ראשית , מטעמים ענייניים לגבי תוכנה המהותי של הבקשה: לטענתו, הבקשה הוגשה באיחור, ומכל מקום, לגבי רכיב המע"מ לא קמה זכות תביעה, כיוון שממילא מדובר בכסף המיועד לרשויות המס, ולפיכך לא על החברה להשיבו. כן נטען כי המערערים יכולים להזדכות על סכום המע"מ ששולם כמס תשומות. לגבי הוצאות הביצוע בהוצאה לפועל, אף סכום זה אין המערערים רשאים לדרוש מן החברה, שכן מדובר בהוצאות שנגרמו בשל סירובם לשלם הוצאות שנפסקו לחברה. לפיכך, אין מדובר בתשלום שהעשיר את קופת הפירוק של החברה, אלא אך השיב הוצאות שנגרמו לה. לגבי יתרת הסכום, המהווה התמורה בעסקה, הרי שלא ניתן לתבוע אותו טרם שולם. רק משיוכרע הערעור בפני בית משפט זה, ורק במידה והוא יידחה, והערבות שנתנו המערערים תחולט, יוכלו המערעים להגיש תביעת חוב מתוקנת ביחס לרכיב זה. שנית , המפרק טוען במישור הפרוצדוראלי כי אם אין המערערים שבעי רצון מהחלטתו, עליהם לערער להחלטה המוסמכת, היא בית המשפט קמא, ותוך המועד הקבוע בדין. משעה שלא הגישו ערעור על ההחלטה האמורה במועד, הפכה ההחלטה חלוטה, ואין לערער עליה. לפיכך, בקשתם כעת היא ניסיון בלתי ראוי לעקוף את סדרי הדין, וזאת במיוחד מקום בו במידה ויידחה הערעור, יוכלו המערערים להגיש תביעת חוב מתוקנת ביחס לרכיב התמורה, בהתאם לפסק הדין שיינתן. תגובה לתגובה זו שהוגשה מטעם המערערים לא סתרה את עיקרי הדברים האמורים בה.

4.לאחר בחינת הבקשה וטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להוספת הטיעון להדחות. המערערים אמנם מנמקים מדוע קיימת חשיבות גדולה מבחינתם לקבלת הבקשה, אך אינם מתמודדים עם טענותיו המממשיות של המפרק, הן במישור המהותי והן במישור הפרוצדוראלי. אכן נראה כי היה על המערערים לערער על החלטת הנאמן בהליך נפרד, ולא לקשרה להליך זה בדרך של "ערעור ישיר" תוך דילוג על הערכאה המוסמכת, היא הערכאה קמא. זאת ועוד עניינו של ערעור זה הוא בשאלה המהותית של חבות המערערת בעוד שהטיעון איתו מבוקש להשלים הוא בעניין אחר לגמרי - תביעת החוב כנגד החברה. הגם שיש בהכרעה דנן בכדי להשליך על קיומה של תביעת החוב, אין לעשות קפנדריא בנדון ולדון בערכאה זו ישירות בשאלת מעמדה של תביעת החוב שעה שהערעור מוסב כאמור על החבות המהותית של המערערת. לפיכך, לא מצאתי כי המערערים מציגים אינטרס ממשי ולגיטימי אשר יצדיק קבלת בקשתם והוספת הטיעון, המהווה למעשה ערעור על הנאמן, לתוך ערעורם, וזאת אף לאור מצבו המתקדם של התיק, בו הוגשו כבר סיכומים. סוף דבר, הבקשה נדחית. המערערים ישלמו שכר טרחה בסך 1,500 ₪ למשיב מס' 1. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.