ע"א 9624/05 יעל ישורון נ. ד"ר פרידמן נייגר

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגנית-הנשיא ר' אבידע) שעניינו אחריות המשיבים (הם המערערים שכנגד) בגין רשלנות רפואית כלפי המערערת (היא המשיבה שכנגד) ושיעור הפיצויים הנובע מכך.

המערערת, ילידת שנת 1955, עברה בשנת 1996 כריתה תת-שלמה של בלוטת המגן. זמן מה אחר כך החלה המערערת לסבול מכאבים בצוואר שהקרינו גם ליד השמאלית. המערערת נבדקה ולא נמצא אצלה חסר נוירולוגי, ולקראת סוף שנת 1997 ביקרה אצל המשיבה 1, שהייתה מנהלת מרפאת הכאב בבית-החולים בילינסון. המשיבה 1 הציעה למערערת טיפול של הזרקה אפידוראלית באזור הצוואר, שאמור לשכך את הכאב. דא עקא, שהמערערת סובלת היום משיתוק חלקי וממגבלות בידה השמאלית, והיא מבקשת לקשור את הנזק הזה להתרשלות בביצוע הטיפול האמור.

2.

בית-המשפט המחוזי, לאחר שבחן את חוות-הדעת הרפואיות שבאו בפניו, בא לכלל מסקנה כי הוכח הקשר הסיבתי העובדתי בין ההזרקה לבין הנזק שנגרם לידה של המערערת. עם זאת, הוסיף וקבע בית-המשפט כי לא הוכחה התרשלות מצד המשיבה 1 בביצוע ההזרקה. ברם, בית-המשפט מצא את המשיבים אחראים לנזקיה של המערערת, ומסקנה זו השתית על העקרון המחייב קבלת הסכמה מדעת של החולה לטיפול עובר לביצועו. המשיבה 1, כך נקבע, לא הזהירה כנדרש את המערערת מפני הסיכון של שיתוק ביד בעקבות הטיפול. בית-המשפט קבע כי לו הייתה מוזהרת המערערת כאמור, היא הייתה ממאנת לעבור את הטיפול.

לעניין שיעור הפיצויים המגיעים למערערת פסק בית-המשפט סכומים כדלקמן: 380,000 ש"ח בגין כאב וסבל, 293,419 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעתיד (הפסד חודשי של 2,000 ש"ח עד גיל 65 שנים), 172,530 ש"ח בגין עזרת הזולת בעתיד, 30,000 ש"ח בגין הוצאות עבור אוכל ותיקון פרטי לבוש, 8,000 ש"ח בגין ניידות ו-5,157 ש"ח בגין פיזיותרפיה – סך כל הפיצוי הסתכם בסכום של 889,108 ₪, ולסכום זה התווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין.

על פסק-דין זה הוגשו הערעור והערעור שכנגד, כאשר המערערת מלינה על מיעוט הפיצויים שנפסקו לה, ואילו המשיבים משיגים על עצם קביעת האחריות, וכן על שיעור הפיצויים. עיינו בטענות הצדדים, בפסק-הדין ובחומר המצורף וראינו לדחות את הערעור שכנגד, ולקבל את הערעור לגבי שיעור הפיצויים, הכל כמפורט להלן.

3.

אשר לעצם האחריות, בית-המשפט המחוזי קבע כאמור כי לא הוכחה התרשלות מצד המשיבה 1 בדרך שבה ביצעה את טיפול ההזרקה. בעניין זה הוגשו חוות-דעת סותרות כאשר המחלוקת נסבה בעיקר על שניים אלה: האם היה מקום לחדול מביצוע הטיפול למשמע תלונתה של המערערת על כאב חריף במהלכו; והאם הסטת המחט במהלך ההזרקה מהחלל האפידוראלי לאזור הפרה ורטברלי הייתה מהלך סביר בנסיבות המקרה.

לגבי השאלה הראשונה, קבע בית-המשפט קמא, לאחר שבחן את חוות-הדעת וכן מאמרים רפואיים שהוגשו לו, כי הפרקטיקה הראוייה היא להפסיק את ההזרקה למשמע תלונות של המטופל על כאבים עזים. עם זאת, בית-המשפט קבע כי "ספק אם ניתן, לאחר פרק הזמן שעבר מאז האירועים, להגיע לממצא ברור באשר לדברים שנאמרו על-ידי התובעת לנתבעת. גם אם התובעת התלוננה על כאבים, ואולי אף ביקשה להפסיק את הזריקה, לא ניתן לשחזר את מילותיה המדוייקות. לכן, אין לפסול את האפשרות כי דברים שאמרה התובעת לנתבעת על כאבים שהיא סובלת, ובקשתה להפסיק את ההזרקה, לא היו שונים מדבריהם של חולים אחרים שאמרו דברים דומים, ושלגביהם לא יכולה להיות מחלוקת שההתוויה הנכונה הייתה שלא להפסיק את ההזרקה. כאמור, ההתוויה, כפי שעולה מהספרות הרפואית שהוגשה, להפסיק ההזרקה, לא הייתה בשל כאב כלשהו, אלא הפרעות בתחושה העשויות ללמד על טראומה לעצב, כאב בהזרקה וכאב פולח".

בית-המשפט המחוזי קבע, איפוא, כי לא ניתן לקבוע, היום, שהיה זה בלתי סביר להמשיך בהזרקה חרף תחושת הכאב שהביעה המערערת. בכל הנוגע להסטת המחט לא מצא בית-המשפט קמא התרשלות במעשיה של המשיבה 1.

4.

ניתן היה במקרה זה להגיע למסקנה שונה, והדברים אמורים במיוחד בשאלה אם הוכח די הצורך כי בנסיבות המקרה היה מקום להפסיק את ההזרקה. בעניין זה ראוי לציין כי בית-המשפט קבע, בהתייחסו לשאלת הקשר הסיבתי, כי "הכאבים החזקים וחוסר התחושה ביד שמאל החלו עם ההזרקה " (ההדגשות הוספו – א' ר'); כי המערערת בעדותה תיארה תלונות קיצוניות למדי מצידה במהלך ביצוע ההזרקה; וכי הרישום בגליון הרפואי היה, כלשונו של בית-המשפט המחוזי – לאקוני. יש לציין כי גם בית המשפט המחוזי, כך עולה מפסק-הדין, לא היה החלטי במסקנתו לגבי שאלת ההתרשלות בהקשר זה. יחד עם זאת, המקרה אכן איננו מובהק, ומכל מקום, אין אנו מוצאים עילה להתערבותנו בתוצאה שאליה הגיע בית-המשפט המחוזי, לאמור, הטלת אחריות על המשיבים בעילה של היעדר הסכמה מדעת.

5.

מכאן, לטענות בעניין גובה הנזק. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, מצאנו כי במספר ראשי נזק פסק בית-המשפט המחוזי על הצד הנמוך, וכי בית-המשפט טעה בכך שלא פסק פיצוי כלל בגין הפסדי שכר בעבר ובגין עזרת הזולת בעבר. אשר להפסד השכר, יצויין כי גם אם היה בידי המערערת לתור אחר מקום עבודה והיא לא עשתה כן, אין בכך כדי לאיין את זכאותה לפיצוי חלקי, על-פי הפגיעה התפקודית שנגרמה לה. זו ההנחה העומדת בבסיס פסיקת הפיצוי לעתיד, והיא יפה גם לעבר.

לאחר שבחנו את הטענות ביחס לכלל ראשי הנזק, ראינו לנכון להוסיף לפסק-הדין סכום של 200,000 ש"ח בערכי יום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. שכר הטירחה בבית-המשפט המחוזי יתוקן בהתאם. כמו כן ישלמו המשיבות את הוצאות המערערת בערכאה זו וכן שכר טרחת עורך-דין בסכום של 25,000 ש"ח.

המשנה-לנשיאה

השופט ס' גובראן :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ח' מלצר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.