ע"א 9806/01 בנק ירושלים בע"מ נ. אינג' אבראהים עוואד חורי

1.בגדר הליכי פירוקה של ר.א.מ מהנדסים-קבלנים בע"מ (להלן: החברה), המתנהלים בבית-המשפט המחוזי בנצרת, החליט בית-המשפט (השופטת נאוה אפל-דנון) לעכב עד ליום 1.9.01 את פינוי המשיבים מדירותיהם בהליכי מימוש משכון שנפתחו נגדם על-ידי בנק ירושלים בע"מ (להלן: הבנק) בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. זאת, לבקשת המשיבים, אשר טענו כי הן הבנק והן החברה חייבים להם כספים, וכי המחלוקות נמסרו להכרעת בורר, שצפוי לתת את פסקו עד למועד האמור.

בהחלטה הותנה עיכוב הפינוי בהגשת תובענה על-ידי המשיבים נגד הבנק, בין אם לבורר ובין אם לבית-המשפט. וכך נכתב, בין השאר, בהחלטה:

ההלכה היא שאין מזדרזים לפנות אנשים מדירות מגוריהם כאשר קיימת אפשרות שהסכסוך הכספי ייפתר בדרך פחות דרסטית, ובטרם התבררו טענות משפטיות ועובדתיות שיש למבקשים. במקרה שבפניי, מסתמנת אפשרות ודאית שבתום שלושת החודשים ישתחררו כספי החברה ר.א.מ. בפירוק ותהיה אפשרות כספית לשלם לבנק ירושלים, זאת באם יוחלט כך בפסק הבורר ... לעומת זאת, לא תיתכן בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי הוצל"פ, דהיינו פינוי מדירות המגורים, ללא שתוגש תביעה עיקרית. לכן, גם אם התביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו עקב אי החזרת הערבות הבנקאית הנ"ל היא מוקדמת - לא ייתכן שלא תוגש תביעה כזו יחד עם הבקשה למתן צו מניעה זמני. לפיכך, כל צו זמני שיינתן יותנה בכך שתוגש תביעה כזו נגד בנק ירושלים, בין אם בבוררות אצל הנשיא בדימוס שמגר, שזה המקום המתאים להגשת תביעה זו, ובין בפורום אחר.

הבנק קיבל עליו את הדין. המשיבה 4 הגישה תובענה נגד הבנק לבית-המשפט המחוזי בירושלים, ואילו המשיבים 3-1, שערבו לחובות החברה, הצטרפו לבוררות בהסכמת הבנק, אלא שהבנק סייג הסכמתו בהבהירו כי היא אינה חלה על טענות המשיבים נגד מימוש המשכונות.

בתאריך 11.9.01 ניתן פסק הבורר ובגדרו נפסקו לטובת מפרק החברה 6.7 מליון ש"ח.

2.המשיבים, שלהבנתם, לאור הפסק, לא נותרו עוד חייבים כספים לבנק, פנו לבית-המשפט המחוזי בנצרת בבקשה להשאיר את צו המניעה בתוקפו, כל עוד פסק הבוררות עומד בעינו, וביום 16.10.02 נענה בית-המשפט לבקשה ככתבה וכלשונה ברושמו על-גביה "כמבוקש".

או אז ביקשה המשיבה 4 לדחות את הדיון בתובענתה בבית-המשפט המחוזי בירושלים.

3.על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנצרת הגיש הבנק בקשת רשות ערעור. טענתו היא כי בית-המשפט, המופקד על פירוק החברה, חרג מסמכותו בנותנו צווים הנוגעים להליכים שאינם מתנהלים בפניו ומכל מקום, על פני הדברים, הארכת צו המניעה אינה בבחינת סעד זמני. שכן, בתלותו את תוקפו של צו המניעה, האוסר את פינוי המשיבים, בתוקפו של פסק הבורר, שפירושו שנוי במחלוקת, קיבל בית-המשפט את עמדת המשיבים שהיו צדדים לבוררות. בנוסף, החיל את צו המניעה גם על המשיבה 4 שלא הייתה כלל צד לבוררות.

בתשובתם לבקשה טוענים המשיבים, כי הבנק, אשר לא השיג על צו המניעה המקורי, מנוע מלהעלות טענה של חוסר סמכות כנגד הארכתו, וכי מדובר בסעד זמני.

4.השגות הבנק כנגד ההחלטה הן משכנעות, ולפיכך החלטתי לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. צו המניעה ניתן על-יסוד טענת המשיבים ששעבדו את דירותיהם לטובת הבנק וכי חובותיהם לבנק כלווים וכערבים לחברה נפרעו. טענות אלה טעונות הוכחה בגדר הליכים עיקריים, שבגדרם גם ניתן לקבל סעד זמני. דא עקא, שבפני בית-המשפט המחוזי בנצרת, כפי שעולה מהחלטתו המקורית - שבה נדרשו המשיבים להגיש תביעות נגד הבנק - לא מתקיים הליך כזה. בנסיבות אלה, ספק בעיניי אם צו המניעה המקורי יכול היה לעמוד. אלא, שכאמור, הבנק לא השיג עליו.

שונה המצב לגבי החלטת ההארכה המבוססת על פסק הבורר. גם לו היה קובע הבורר באופן חד-משמעי כי ההלוואה נפרעה, לא היה בכך כדי להסמיך את בית-המשפט המחוזי בנצרת לתת צו מניעה כאמור. על המשיבים היה לטעון טענותיהם בדבר פירעון החוב בלשכת ההוצאה-לפועל בירושלים.

כאמור לעיל, הפסק כלל אינו קובע שהחוב נפרע, והוא אף אינו מתייחס לחובה של המשיבה 4, שלא הצטרפה לבוררות.

יהא דבר זה אשר יהא, על המשיבה 4, שהגישה תובענה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, לעתור לסעד זמני בגדר תובענתה זו, ואילו על המשיבים 3-1, הטוענים טענת פרעתי, להפנות טענותיהם אלה ללשכת ההוצאה-לפועל בירושלים, או להגיש תביעה נפרדת בעניין זה, ובגדר הליכים אלה לבקש סעד זמני.

5.סוף דבר, להארכת צו המניעה לא היה יסוד. עם זאת, הצו יעמוד בעינו עד ליום 1.11.02, על-מנת לאפשר למשיבים לנקוט בהליכים המשפטיים הנכונים.

בנסיבות העניין, איני רואה מקום לפסיקת הוצאות.