ע"א 9850/02 הימנותא בע"מ נ. הכשרת היישוב בישראל בע"מ

ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו - ובכלל זה גם על פסק-דינו החלקי (שבמהותו היה בגדר החלטת ביניים) - של בית-המשפט המחוזי, בגדרם פסק בדבר חיוביהן ההדדיים של בעלות הדין בגין עיסקת מקרקעין שכרתו בינותן עוד בשנת 1971. לאחר עיון בפסקי-דינו של בית-המשפט המחוזי ובסיכומי טענותיהם המפורטים של באי-כוח הצדדים, הצענו להם - בפתח הדיון לפנינו - להסכים לביטולם ההדדי של הערעור והערעור-שכנגד. בעוד בא-כוח המשיבה קיבל את הצעתנו, ניסה בא-כוח המערערת לשכנענו כי למצער טענתו העיקרית בערעורו על פסק-הדין ראויה להתקבל. הטענה היא, כי על-פי ההסדר הדיוני שעליו הסכימו בעלות הדין לא היה בית-המשפט רשאי להכריע בתובענת המערערת בפסק-דינו הסופי, אלא היה עליו להסתפק במתן פסק-דין חלקי נוסף, שבעקבותיו תינתן למערערת הזדמנות להביא את ראיותיה לגבי שיעורי חיוביה של המשיבה כלפיה. לטענתו, בתיתו פסק-דין סופי, בו דחה את תובענת המערערת מן הנימוק כי זו לא הביאה ראיות להוכחת שיעורי החיובים, חרג השופט המלומד מן ההסדר הדיוני, ובכך קיפח את זכות המערערת להביא ראיות להוכחת גובה הסכומים שחבות המשיבה לשלמם הוכחה, עקרונית, בשלבו הראשון של המשפט.

טענות אלו, שפרקליטי הצדדים הרחיבו לגביהן בסיכומיהם, לא נעלמו מעינינו בעת שהצענו למערערת בפתח הדיון לפנינו כי תחזור בה מערעורה. אלא שעיון בקורות ההליך מעלה, כי המערערת הוזמנה על-ידי בית-המשפט, בשורת החלטות שיצאו מלפניו, להציג את ראיותיה לגבי כל אחד מרכיבי החיוב שנטענו על-ידה; אלא שהיא לא עשתה כן, ומעדותו של מי שהיה בא-כוחה בשלב הראשון של המשפט וכן העד היחידי מטעמה אף השתמע, כי לגישתה אין המערערת חייבת להציג את חשבונותיה ובכך לספק לבית-המשפט את הנתונים שנדרשו להוכחת שיעורי החיוב. משלא הניחה המערערת ולוא גם תשתית עובדתית לכאורית לטענותיה בדבר גובה החיובים, פג הצורך בהמשכת ההליך במטרה לבחון את הפרטים ובית-המשפט היה רשאי לדחות חלק זה של תובענת המערערת מחוסר ראיות להוכחתו. העיון בטענות בא-כוח המערערת לא שכנע אותנו, כי בנסיבות העניין קיים צידוק להחזיר את גלגלו של ההליך לאחור, במטרה לאפשר למערערת להשלים את אשר החסירה.

בית-המשפט המחוזי דן במחלוקותיהן של בעלות הדין בפסק-דין חלקי ובפסק-דין משלים מפורטים ומנומקים. הוא קבע ממצאים עובדתיים וגיבש מסקנות משפטיות, וחרף טענות בא-כוח המערערת לא מצאנו עילה מוצדקת להתערב בממצאיו ובמסקנותיו.

הערעור והערעור שכנגד נדחים, אך בנסיבות העניין - וברוח הצעתנו בפתח הדיון - החלטנו להימנע מעשיית צו להוצאות.