על"ע 1632/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ. מאיר זיו

השופט א' א' לוי:

1.

מספר אירועים עומדים במרכזם של הערעורים שבפנינו, ולהלן תמציתם:

א)

במהלך השנים 2000-2001 נדרש עו"ד מאיר זיו (להלן: המערער) להגיש לבית המשפט העליון עיקרי טעון ונימוקי ערעור בתיקים שהגיש בשם לקוחותיו. הוא לא מילא אחר הדרישה וגם לא הגיב על החלטות בית המשפט בהן נדרש להסביר את מחדליו. בעקבות כך פנה הקובל – הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, אל המערער כדי לקבל את תגובתו, וגם למכתב זה הוא נמנע מלהשיב. לאור זאת, הגיש המשיב קובלנה נגד המערער, וזה

האחרון לא כפר בעובדות שיוחסו לו. בעקבות כך הרשיעו בית הדין המשמעתי המחוזי בעבירות שונות, וביניהן, העדר יחס של כבוד לבית-המשפט, הפרת חובת נאמנות ללקוח, התנהגות שאינה הולמת והתנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע. במהלך הטיעונים לעונש נימק המערער את מחדליו במחלת הסוכרת בה לקה ואשר מנעה ממנו מלתפקד, פיסיולוגית ופסיכולוגית.

בית הדין המחוזי גזר למערער 8 חודשי השעיה בפועל, 16 חודשי השעיה על-תנאי, והוא חויב בהוצאות הלשכה. בעלי הדין לא השלימו עם עונש זה, ואת השגותיהם הביאו בפני בית הדין המשמעתי הארצי, שבסופו של יום החליט לדחות את שני הערעורים, אולם הורה כי המערער ישא בתקופת ההשעיה במצטבר לכל עונש השעיה קודם שהושת עליו (בד"א 1/03, 10/03).

בערעור שבפנינו נטען, כי אף שהערעור

הוגש לבית הדין הארצי בשנת 2003, ההכרעה בו ניתנה בחודש פברואר 2006, ולולא שיהוי זה ניתן היה לדון בערעור זה ביחד עם ערעור נוסף שהוגש לבית המשפט בעליון – על"ע 11744/04, ואשר פסק-הדין בו ניתן בחודש נובמבר 2005. עוד נטען, כי ערכאות המשמעת לא נתנו משקל הולם לגילו המתקדם של המערער, לעובדה כי לקה בבריאותו, הודה בעובדות שיוחסו לו והביע חרטה.

מנגד, מבקש הוועד המחוזי להחמיר בעונשו של המערער.

ב)

בקובלנה נוספת שהוגשה בשנת 2005 נגד המערער נטען, כי משרדו שכן במושכר אותו שכר מהמתלוננת. בחודש מרץ 1999 הסתיימה תקופת השכירות, אולם המערער נמנע מלפנות את המושכר עד לחודש פברואר 2000, וגם נמנע מלשלם את דמי השכירות.

בתביעה שהגישה המתלוננת לבית משפט השלום בתל-אביב, ניתן פסק דין אשר כלל חיובים בסכומים שונים, אותם נמנע המערער מלשלם. לפיכך, פתחה המתלוננת בהליכים לביצועו של פסק-הדין, ובמסגרת זו נעשו עיקולים והוצאו פקודות מאסר, מאחר והמערער לא עמד בתשלומים בהם חויב על ידי ראש ההוצאה לפועל.

בהכרעת דינו של בי-הדין המשמעתי המחוזי מחודש אוקטובר 2005, הורשע המערער בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בעקבות כך הוא נדון ל-3 חודשי השעיה במצטבר לכל עונש שהושת עליו, ושנת השעיה על-תנאי (בד"מ 12/05).

גם על פסק דין זה ערערו הצדדים – המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו, בעוד שהוועד המחוזי השיג על קולת העונש בלבד.

בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המערער, ואף החליט להחמיר בעונשו, כעתירת המשיב. תקופת ההשעיה בפועל הועמדה על 6 חודשים, והמערער חויב לשלם הוצאות ללשכה בסכום של 1500 ש"ח (בד"א 2/06, 5/06).

בערעורים שבפנינו משיג הוועד המחוזי על העונש (על"ע 3050/07), בעוד שהמערער מלין על הרשעתו, ולחלופין, על העונש שהושת עליו (על"ע 3455/07). המערער סבור כי ערכאות המשמעת היו מצוות לזכותו, נוכח פסיקה קודמת אשר קבעה כי עורך דין שאינו ממלא אחר חיובים כספיים עקב מצב בריאותי לא תקין וקשיים כלכליים, אינו מבצע עבירה אתית. ועוד נטען, כי בית הדין הארצי חטא בשיהוי רב במתן פסק-דינו, עובדה שהיה כרוך בה עינוי דין. כן נטען, כי בחודש מרץ 2006 הניח המערער בפני בית הדין הארצי הסכם פשרה עליו חתומה המתלוננת, וכן קבלה על סילוק סכום הפשרה.

2.

לא מצאנו ממש בערעור כנגד ההרשעה בתיק בד"מ 12/05. במישור העובדתי נקבע, כי לא הוכח שנבצר מהמערער לקיים את פסק הדין עקב מצב כלכלי קשה, כפי שלא נמצא כי היתה פגיעה בזכויות דיוניות שלו או עוינות מצד עדי המשיב, כטענתו. אלה הם ממצאים שבעובדה, בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה. לפיכך, דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות.

נותר אפוא הערעור כנגד העונש, והחלטנו לדון בסוגיה זו במאוחד בכל הערעורים שבפנינו.

3.

התמונה המצטיירת מהתנהלות המערער בשנים האחרונות קשה היא. הוא חטא במחדלים כלפי בית המשפט, ואם על אלה ניתן היה למחול, כיצד ניתן לעבור לסדר היום על כך שמחדליו פגעו בלקוחותיו ובתדמיתו של מקצוע עריכת הדין. אכן, המערער לקה בבריאותו, וצר לנו על כך, כפי שצר לנו על המצוקות האחרות אליהן נקלע. אולם, אין בכל אלה כדי לשמש עילה לעבירות המשמעת בהן חטא, שהרי שיגורו של הסבר לאותם מחדלים לבית המשפט, לא היה אמור להיות כרוך במאמץ רב או בביטול זמן. גם אי-פירעון במועד של חיוב כספי אשר ניתן נגד עורך דין, אין בו כדי להוסיף כבוד לעוסקים במקצוע, ועל כן לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה להקל בעונשו של המערער. מאידך, נראה לנו כי גזרי הדין של בתי הדין למשמעת הנם הולמים וראויים, ולא שוכנענו כי הוכחו בפנינו נסיבות המצדיקות סטייה מהם. המערער עוסק במקצוע שנים רבות, והשעייתו לתקופה ממושכת מזו שהושתה עליו, כמוה כהשעייתו לצמיתות נוכח גילו המתקדם. נראה לנו כי זו תוצאה מרחיקת לכת עקב הנזקים העלולים להיות כרוכים בה, ועל כן, החלטנו לדחות את כל הערעורים שבפנינו, ולא נותר לנו אלא לקוות כי המערער למד את הלקח הנדרש ולא יחזור וימעד.