על"ע 2258/08 עו"ד דניאל דן גור נ. לשכת עורכי הדין

השופט א' א' לוי:

1.

בקובלנה שהוגשה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, יוחסו למערער עבירות אחדות: התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, אי שמירה על כבוד המקצוע, התנהגות בניגוד לחובת עורך דין לשמור על הגינות ונקיטה באיומים. במישור העובדתי נטען, כי ביום 12.8.03 ייצג המערער בפני בית המשפט לענייני משפחה את ורד גאלי. לגרסת הקובל, תקף המערער את אשר גאלי (להלן: המתלונן), תוך שהוא מתבטא כלפיו במה שהוגדר ב"אופן מחפיר ולא יאה תוך ניבול פיו והשמעת איומים". בית הדין המשמעתי המחוזי זיכה את המערער מן האישום בדבר תקיפת המתלונן, לאחר שהקובל חזר בו מאישום זה במסגרת סיכומיו. מאידך, נמצא המערער אשם במעשים הנוספים שיוחסו לו. בעקבות הרשעתו נדון המערער לחודש השעיה על-תנאי מחברותו בלשכת עורכי הדין, והוא חויב לשאת בהוצאות הלשכה בסכום של 3000 ש"ח.

2.

המערער, שהתקשה להשלים עם הרשעתו, הביא את השגותיו בפני בית הדין המשמעתי הארצי, תוך שהוא מבקש לשנות מממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הראשונה. חלק מאותן טענות התקבל, אולם בסופו של יום לא ראה בית הדין הארצי מקום או עילה להתערב בתוצאתו של פסק הדין. על כך מלין המערער בפנינו.

3.

אין בידנו להושיע את המערער. השגותיו כולן מופנות כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית הדין המשמעתי המחוזי. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בממצאים מסוג זה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה. בית הדין המחוזי, לאחר שבחן את הראיות שהיו בפניו מצא לנכון לתת אמון בגרסתם של אשר גאלי, אביו ציון, וכן יוני גאלי שהוזמן להעיד מטעם ההגנה. מפיהם של כל אלה נשמעה הטענה לפיה לא חסך המערער את שבט לשונו מהמתלונן, תוך שהוא עושה זאת בדרך שאינה הולמת עורך-דין. מאידך, מצא בית הדין כי עדותו של המערער " בעיקר בחקירה הנגדית, היתה עדות מתחמקת מגמתית ולא עקבית " (ראו עמ' 8 להכרעת הדין). עוד נקבע, כי " קשה להסיק מעדותו של [המערער] כי הוא סיפר את כל האמת לגבי האירוע, מה גם שגרסתו מעלה תהיות רבות, וניסיונו להיאחז בתירוצים שונים... אינם מסייעים לטיעונו כי באירוע רווי אלימות, איומים וקללות הוא הצליח לשמור על קור רוח והתנהגות הולמת. אין כל ספק כי [המערער] ירד לזירה והשתתף בחגיגת הקללות הנטענת".

בית הדין הארצי, שפסק דינו עומד לביקורת בפנינו, לא ראה כאמור מקום לשנות מממצאיה של הערכאה הדיונית, ואף אנו לא ראינו עילה לעשות זאת. אכן, המערער זוכה מההתנהגות האלימה שיוחסה לו בקובלנה, אולם לא היתה מניעה לקבוע, בהתבסס על ראיות מהימנות אותן הציג המשיב, כי הוא חטא בניבול פה ואיומים. כך או כך, לידיו של המערער נקלעה הזדמנות להוסיף נופך של אמינות לעדותו על ידי העדתם של שניים שהגיעו עמו לזירה ונכחו בעימות, ומטעמים השמורים עמו החליט שלא להעידם.

בנסיבות אלו לא ראינו מקום לשנות מן ההרשעה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.