על"ע 2330/01 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ. אברהם קדם - עו"ד

השופט א' גרוניס:

1.בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין קיבל את ערעורו של המשיב על גזר דין של השעיה לחמש שנים, שהושת על ידי בית הדין המחוזי, ותחתיו גזר עונש של השעיה לשנתיים וחצי וכן שלוש וחצי שנים של השעיה על תנאי. העונש הושת על המשיב בעקבות הרשעתו בעבירות משמעת שונות. המערער טוען כי לא היה מקום להקל עם המשיב.

2.המשיב הובא לדין משמעתי בשתי פרשיות: הראשונה החלה בשנת 1988, כאשר המשיב ערך חוזה למכירת דירה, עת שייצג את שני הצדדים. המשיב לא דיווח על העסקה לרשויות מס שבח. בשנת 1990 ערך המשיב חוזה חדש, אשר נחזה כאילו נחתם באותה עת וזייף עליו את חתימותיהם של הצדדים. לרשויות מס שבח נמסר דיווח כוזב על סמך החוזה משנת 1990. כמו כן כלל הדיווח למס שבח הצהרה כוזבת לפיה למוכר לא הייתה דירה נוספת. הפרשיה השנייה התרחשה בשנת 1997. המשיב נקט מיוזמתו הליכי הוצאה לפועל בשם לקוחתו לשם גביית מזונות, אף שלא היה קיים חוב מזונות. הלקוחה הורתה למשיב לסגור את תיק ההוצאה לפועל אך הוא עשה כן רק לאחר שהוגשה תלונה נגדו. המערער הודה במה שיוחס לו בשתי הפרשיות והורשע בעבירות לפי סעיפים 53, 54, 61(1), 61(2), ו61-(3) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961-.

3.בית הדין המשמעתי המחוזי הדגיש את החומרה הרבה במעשיו של המשיב, במיוחד בפרשיה הראשונה, ומצא כי עקב כך יש ליתן משקל מופחת לנסיבות האישיות והמשפחתיות. העונש שהושת היה חמש שנות השעיה בפועל. בגזר הדין אף נאמר, כי מאחר ומדובר בעונש כבד נמנע בית הדין מהשתת הוצאות על המשיב או מחיובו בפיצוי. המשיב ערער על חומרת העונש בבית הדין המשמעתי הארצי, אשר ראה לנכון לקבל את הערעור. הנימוק העיקרי שניתן היה כי המשיב לא ביצע את הזיוף לשם בצע כסף אלא כדי לכסות על המחדל של אי דיווח במועד על העסקה שנעשתה בשנת 1988. לפיכך הוחלט להדגיש את מה שכונה מרכיב ההרתעה, במובן זה שעונש ההשעיה בפועל הופחת לשנתיים וחצי ובצידו נקבעה השעיה של שלוש וחצי שנים על תנאי.

4.המערער טוען בערעורו כי מעשיו של המשיב, במיוחד מעשה הזיוף, מופלגים בחומרתם. כמו כן נטען כי למשיב הרשעות נוספות בעבירות משמעת. עמדת המערער היא שהעונש שהושת בערעור אינו מקיים את המטרה של ענישה משמעתית באשר להגנה על הציבור ושמירת האימון של הציבור בעורכי הדין. המשיב טוען כי יש להתחשב בכך שבעת שבוצעו העבירות נשוא הפרשיה הראשונה הוא היה מעורב באופן אישי בהליכי גירושין, וכי הוא סובל מבעיות רפואיות. בנוסף לכך מצביע המשיב על כך שחלפו שתיים עשרה שנים מאז ביצועה של עבירת הזיוף, וכי בדיון בערעור בבית הדין הארצי השאירה נציגתו של הקובל את ההכרעה לשיקול דעתה של ערכאת הערעור.

5.נראה לנו שיש ממש בערעור.

אמנם חלפה תקופה ארוכה מאז שהמשיב ביצע את המעשים נשוא הפרשיה הראשונה בשנת 1990 ועד העמדתו לדין בשנת 1995, ומאז ועד למתן גזר הדין בבית הדין המשמעתי המחוזי בשנת 1999. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן הפרשיה השניה, שאירעה בשנת 1997, אף שאין חולקין כי חומרתה אינה מגיעה כדי החומרה שבפרשיה הראשונה. בנוסף לכך יש ליתן משקל לצד החומרה להרשעות הנוספות של המשיב בעבירות משמעת. מתברר, שהמשיב הורשע בעבירות של עיכוב כספי פיקדונות, ייצוג בניגוד עניינים, שיתוף פעולה עם אחרים שהשיגו את גבול המקצוע של עריכת-דין וכן בהפרה של חובת נאמנות ללקוח. מדובר באירועים שהתרחשו בשנים 2002-1998. על המשיב הוטלו עונשי השעיה בפועל לתקופות של שישה חודשים ועשרה חודשים. אלמלא ביצע המשיב עבירות נוספות, לאחר שתי הפרשיות נשוא ענייננו, יתכן והיה מקום להשאיר בעינו את העונש שהטיל בית הדין המשמעתי הארצי, לאור חלוף השנים מאז הפרשיה הראשונה. ברם, משנתברר כי המשיב המשיך בביצוען של עבירות משמעת, אין סיבה להקל עימו. על כן, לא היה מקום ללכת בנתיב בו הלך בית הדין המשמעתי הארצי, כאשר צמצם את תקופתה של ההשעיה בפועל והשית עונש ארוך של השעיה על תנאי.

6.אשר לנסיבות האישיות: כמובן שיש להתחשב אף בהן, אם כי, כדברי בית משפט זה:

"משקלן של נסיבות אלה מועט לענין העונש, שעה שהתנהגותו של עורך הדין נגועה בקלון, ויש בה כדי לחתור תחת רמתו ושמו הטוב של מקצוע עריכת הדין. מי אשר ממיט קלון על המקצוע, על בתי הדין המשמעתיים של אותו מקצוע להסיק את המסקנות המתבקשות לעניין המשך השתייכותו אליו."

(על"ע 2758/97 גולדשטיין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם), פסקה 5; וכן השוו עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב פ"ד נב(5) 87).

פשיטא, שזיוף החתימות של הצדדים על החוזה מהווה התנהגות שיש עימה קלון. אף אם עמדתו של הקובל בערכאת הערעור הייתה שהוא משאיר את הענין לשיקול דעת, הרי בהתחשב בשיקולים שהבאנו לעיל לא היה מקום להתערב בגזר הדין שניתן על ידי בית הדין המחוזי.

7.אי לכך, הערעור מתקבל וגזר דינו של בית הדין המחוזי מושב על כנו, משמע, המשיב יושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין לתקופה של חמש שנים.