על"ע 3970/08 לשכת עורכי הדין - מחוז הצפון נ. בנימין פרידמן

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

ביום 21.5.09 ניתן פסק דין בערעורים ההדדיים, ובו נמחקו הערעורים בהסכמת הצדדים. כן נקבע בפסק הדין, כי אם תוגש על ידי מר פרידמן בקשה להתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין, תהא הלשכה רשאית לשקול את כל ההיבטים הכרוכים בשאלת שיקומו ושילובו המחודש בשורות המקצוע.

2.

ביום 24.2.10 פנה המבקש בבקשת הבהרה לבית משפט זה אשר נסבה על השאלה מהו מועד תום תקופת השעייתו מעיסוק במקצוע עריכת הדין, וזאת לאור מחלוקת שהתעוררה בענין זה בינו לבין לשכת עורכי הדין. לטענתו, מועד סיום ההשעייה חל ביום 20.2.10, וזאת לאור קביעתו המפורשת של בית הדין הארצי לערעורים של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: בית הדין הארצי ) בבד"א 41/07 מיום 20.2.08, בו נקבע מפורשות כי השעיית המבקש מן הלשכה לתקופה של שלוש שנים תחל ביום 21.2.07 ותמשך עד ליום 20.2.10 (פסקה 10(א)). טוען המבקש כי מאחר שהערעורים על פסק הדין נמחקו הדדית, מועדי ההשעייה כפי שפורטו בפסק דין בית הדין הארצי עומדים בעינם בלא שינוי.

3.

לשכת עורכי הדין מסתייגת מחישוב זמנים זה ועמדתה היא כי תקופת ההשעייה של שלוש שנים מתחילה מיום מתן פסק הדין של בית המשפט העליון ביום 21.5.09 ומסתיימת ביום 21.5.12. לגישתה, על ענין זה חל סעיף 72(א) ל חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין ) קודם לתיקונו בשנת 2008. על פי אותה הוראה, עונש שהוטל על ידי בית דין משמעתי לא יבוצע כל עוד אפשר לערער על פסק הדין, ואם הוגש ערעור – כל עוד לא תמו כל ההליכים בענין. מכאן, שלטענת לשכת עורכי הדין, תחילת תקופת ההשעייה היא ביום מתן פסק הדין של בית משפט זה, קרי: ביום 21.5.09, וסיומה ביום 21.5.2012. חשוב לציין, כי תיקון 32 לחוק לשכת עורכי הדין משנת תשס"ח-2008 שינה את ההסדר המקורי הנדון, בקובעו כי ביצוע העונש שנגזר בבית דין למשמעת לא יעוכב על ידי הערעור, אלא אם החליט בית הדין אחרת.

4.

נושא חישוב תחילת תקופת ההשעייה לא היווה חלק מפסק הדין נשוא הליך זה. עם זאת, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית משפט זה, ההנחה ששררה בדיון, ואשר לא נסתרה במפורש על ידי נציג הלשכה, היתה כי מועד סיום תקופת השעייתו של המבקש הוא ביום 20.2.10, כפי שנקבע בפסק דינו של בית הדין הארצי של הלשכה. על בסיס הנחה זו הועלתה הצעת בית המשפט בפני בעלי הדין למחוק הדדית את הערעורים שהגישו, מתוך הנחה כי מחיקה הדדית זו תחזיר על כנו את פסק הדין של בית הדין הארצי כמות שהוא, לרבות לענין מועדי תקופת ההשעייה שפורטו בו (עמ' 2-3 לפרוטוקול, דיון מיום 21.5.09). בנסיבות אלה, יש צדק בטענת המבקש כי הסכמתו למחיקת ערעורו נשענה על ההנחה כי תקופת השעייתו מסתיימת בחודש פברואר 2010 ולא בשנת 2012, כנטען על ידי לשכת עורכי הדין.

5.

עולה שאלה פרשנית האם הוראת סעיף 72(א) לחוק לשכת עורכי הדין קודם לתיקונו הינה אבסולוטית במשמעותה, או שמא היא כפופה להוראה שיפוטית סותרת של בית דין למשמעת בנסיבות ענין ספציפי. תהא אשר תהא התשובה לכך, בענייננו ניתן היה להניח כי נוצרה מעין הנחה דיונית, שלשכת עורכי הדין לא כפרה בה, כי מחיקה הדדית של הערעורים תביא לביטול הליכי הערעורים מדעיקרא, ותחזיר על כנו את פסק דין בית הדין הארצי, על כל קביעותיו, לרבות בענין תקופת ההשעייה. על בסיס הנחה זו בוטלו הליכי הערעורים הדדית. עמידה כיום על עיכוב ביצוע ההשעייה עד למתן פסק הדין בבית משפט זה בהתאם לסעיף 72(א), שבינתיים בוטל, יוצרת עוול ואי צדק למבקש. יתר על כן, בשנים מאז ניתן פסק הדין בבית הדין הארצי למשמעת, היה המבקש, בפועל, מושעה מכל פעילות במקצוע עריכת הדין. קבלת עמדת לשכת עורכי הדין משמעה כי כל התקופה מאז פסק הדין של בית הדין הארצי למשמעת ועד למתן פסק דין בית משפט זה, בה היה המבקש מורחק בפועל מכל עיסוק במקצוע, לא תיחשב כלל במנין התקופה, וזו תתחיל להיספר רק מחודש מאי 2009. תוצאה כזו אינה ראויה, במיוחד במקרה זה, בו נמחקו הערעורים ולא נדונו לגופם, וכאשר ההנחה לצורך הדיון היתה כי תקופת ההשעייה תימנה בהתאם לפסק הדין של בית הדין הארצי למשמעת.

בנסיבות המיוחדות למקרה זה, אנו מקבלים את בקשת המבקש, ומבהירים בזה כי תקופת השעייתו מעיסוק במקצוע עריכת הדין חלה בתקופה שבין יום

21.2.07 ועד ליום 20.2.10, כאמור בפסק דינו של בית הדין הארצי.