על"ע 4600/00 שמעון ראש, עו"ד נ. ועד מחוז ת"א של לשכת עוה"ד בישראל

השופטת ד' דורנר :

הערעור שבפנינו מופנה כנגד החלטת בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין, שדחה את בקשת המערער להארכת המועד להגשת ערעור כנגד פסק-דין בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו (להלן גם: פסק-הדין).

פסק-הדין של בית-הדין המשמעתי המחוזי, שהומצא למשרדו של המערער בתאריך 12.7.94, דן בקובלנה שהוגשה כנגד המערער בשנת 1990. בפסק-הדין נקבע, כי ההליכים בעניינו של המערער התמשכו בשל שרשרת בקשות דחייה שהוגשו על-ידי המערער.

ערעור על פסק-הדין הוגש לבית-הדין המשמעתי הארצי בתאריך 25.8.94, באיחור של 14 ימים. משהתברר דבר האיחור בהגשת הערעור תוך ניהול הדיון, דחה בית-הדין המשמעתי הארצי את הערעור מבלי לשקול אם יש מקום להארכת המועד להגשתו. זאת, בשל סברתו, כי אין הוא מוסמך להאריך את מועד הגשת הערעור.

על החלטה זו ערער המערער לבית-המשפט העליון. ערעורו התקבל בהסכמה והדיון הוחזר לבית-הדין המשמעתי הארצי, כדי שישקול את בקשת המערער להארכת המועד לגופה.

בדיון בבית-הדין המשמעתי הארצי טען המערער, כי סבור היה שיש לחשב את המועד להגשת הערעור על-פי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- הקובעת, כי "תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה". כמו כן טען המערער, כי הגם שפסק-הדין של בית-הדין המשמעתי המחוזי התקבל במשרדו בתאריך 12.7.94, בפועל הוא הגיע לידיו רק בתאריך 28.7.94, כאשר שב מחופשה.

בקשת המערער להארכת מועד נדחתה לאחר שבית-הדין לא מצא בהסברו לאיחור עילה ראויה להארכה.

מכאן הערעור שבפנינו, שבגדרו טען המערער, כי טעותו הייתה סבירה, כי האיחור היה למשך 14 ימים בלבד, וכי לא היה מקום לשלול ממנו את זכות הערעור, שהיא זכות מהותית.

בתשובתו לערעור הטעים בא-כוח הלשכה, עורך-הדין עמוס ויצמן, כי יש להקיש מתקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי-הדין, תשמ"ט1989- - הקובעת כי ניתן להאריך מועד להגשת ערעור לבית-המשפט העליון מטעמים מיוחדים בלבד שיירשמו - כי אף הארכת המועד להגשת ערעור לבית-הדין המשמעתי הארצי מותנית בקיומו של טעם מיוחד, וכי המערער לא הראה טעם כזה, שהיה חייב להיות כבד במיוחד לנוכח התמשכות ההליכים שנגרמה על-ידיו. עוד טען עורך-הדין ויצמן, כי סיכויי הערעור כנגד פסק-הדין של בית-הדין המשמעתי המחוזי, המבוסס על אֵמון שניתן בעדי התביעה, הם קלושים.

אכן, זכות הערעור חשובה היא. אך כנגדה עומד אינטרס הציבור לסופיות הדיון. אינטרס זה מחייב להקפיד על הגשת ערעורים במועד. מכאן הדרישה לטעם מיוחד להארכת מועד, שיש להחילה גם כאשר לבית-הדין המשמעתי הארצי מוקנית סמכות הארכה כללית. בגדר האיזון הראוי יש לתת אף את הדעת לסיכויי הערעור ולמידת הפגיעה בסופיות הדיון, שהיא פועל יוצא מהתמשכות ההליכים, שנגרמה על-ידי מבקש ההארכה.

על רקע משפטי זה, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטתו של בית-הדין המשמעתי הארצי, המאזנת כראוי בין השיקולים הרלוואנטיים.

הערעור נדחה איפוא.