על"ע 511/02 עו"ד ריבה רוכברג נ. לשכת עורכי הדין

1.ערעוריה של המערערת מופנים כנגד הרשעותיה בעבירות על-פי חוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961 (להלן: החוק) בעשר פרשיות שונות, וכן כנגד חומרת העונשים שהוטלו עליה, ואילו הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין (להלן: הוועד המחוזי), מערער כנגד קולת העונשים שנגזרו בשני גזרי-דין.

2.בהסכמת הצדדים החלטנו לבטל את גזרי-הדין ולהחזיר את הדיון לבית-הדין הארצי של לשכת עורכי-הדין (להלן: בית-הדין הארצי), למען יגזור – לאחר שמיעת טענות הצדדים – את הדין מחדש בכל הפרשות בהן הורשעה המערערת, ככל שההרשעות בהן תאושרנה על-ידינו.

3.בהמלצתנו, הסכים בא-כוח הוועד המחוזי, עורך-הדין עמוס ויצמן, לקבלת ערעורה של המערערת בפרשייה הנוגעת להגשת בקשת דחייה בטענה שהצד השני הסכים לה (בד"מ 116/96) ואנו מזכים אותה מהעבירות בהן הורשעה בפרשייה זו.

4.בתשע הפרשיות הנותרות נקבעו ממצאים עובדתיים על-ידי הרכבים שונים של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב, אשר אושרו על-ידי בית-הדין הארצי.

בפרשה אחת נקבע, כי המערערת גבתה שכר טרחה, שגובהו נקבע על-פי הבנתה, ללא הסכם בכתב ואף ללא הסכמת הלקוח, מכספי הלקוח שנמסרו לידיה עבורו. בפרשה שנייה נמצא, כי המערערת עיכבה בידיה מסמכים של לקוח, אשר העביר את הטיפול בתביעה שהגישה לעורך-דין אחר, כדי להבטיח את שכר-טרחתה. זאת, מבלי להגיש תביעה לתשלום שכר-טרחה, כמצוות סעיף 88 לחוק, הגם שוועדת האתיקה הנחתה אותה לעשות כן במכתב שהופנה אליה.

בפרשה שלישית נקבע, כי המערערת לא קראה את פוליסת הביטוח שנמסרה לה על-ידי לקוחה למען תתבע על-פיה, הקובעת תקופת התיישנות של שלוש שנים. משכך, גם לא הפנתה את תשומת-לב הלקוחה, שהתמהמהה בהגשת המסמכים הדרושים, ובתוך כך התיישנה התביעה.

בפרשה רביעית נמצא, כי המערערת, שהוזמנה כדין להקראת כתב-אישום, לא התייצבה לדיון מבלי לברר אם הבקשה לדחיית הדיון התקבלה, ואף לא דאגה להתייצבות הלקוח-הנאשם, שאי-התייצבותו גררה אחריה הוצאת צו-הבאה נגדו.

בפרשה חמישית נמצא, כי המערערת לא העבירה את כל הכסף שקיבלה עבור לקוחה ובנוסף, התבטאה בגסות כלפי אחיה של אותה לקוחה.

בפרשה שישית נמצא, כי המערערת נהגה בגסות-רוח בעורך-דין שהגישה נגדו תביעה.

בפרשה שביעית נמצא, כי המערערת גידפה לקוח גידוף גזעני.

בפרשה שמינית נקבע, כי המערערת התנהגה בגסות-רוח כלפי עד שהזמינה ואשר לא נזקקה עוד לעדותו.

בפרשה תשיעית, חדלה לטפל בתביעה שהגישה בבית-הדין האזורי לעבודה בשם לקוח, מבלי להודיע על-כך ללקוח ולקבל רשותו של בית-הדין להפסקת הייצוג. ההזמנות לדיון נשלחו למשרדה, היא לא הודיעה על-כך ללקוח, ומשלא התייצב – נמחקה תביעתו.

5.המערערת הסבירה התנהגותה בפרשיות אלה בבתי-הדין המשמעתיים, אך הסבריה לא התקבלו. אף בפנינו חזרה על אותם הסברים, בהתרגשות רבה, אך לא מצאנו בכל טענותיה, שבעיקרן מופנות הן כנגד ממצאים עובדתיים, עילה להתערבותנו.

בפרשת התיישנות הפוליסה טענה המערערת, כי מדובר ברשלנות מקצועית שאינה מהווה עבירה משמעתית. אכן, בעניין זה קיימות דעות שונות, אך בערעור זה אין צורך להידרש להן לנוכח הממצא, כי המערערת לא קראה כלל את הפוליסה, שלחובה לעשות כן בוודאי הייתה מודעת. גם טענתה שלא הייתה חייבת להגיש תביעה לשכר-טרחה משום שלא קיבלה דרישה בכתב כנדרש בסעיף 88 בחוק, נדחתה כדין. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת בית-הדין הארצי, כי מכתבה של הלשכה אליה מקיים את דרישת החוק.

6.אנו דוחים איפוא את הערעורים כנגד ההרשעות בפרשיות הנ"ל. כאמור, התיק מוחזר לבית-הדין הארצי לגזירת הדין.