על"ע 7032/00 דליה הורוביץ - עו"ד נ. הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

זוהי בקשה לדחיית הערעור על הסף, מאחר שהוגש לאחר חלוף המועד להגשתו. ההכרעה בשאלה זו תלויה בשאלת מועד המצאת פסק הדין של בית הדין הארצי למשמעת של לשכת עורכי הדין למבקשת. המשיבה (להלן: הלשכה) טוענת כי פסק הדין הומצא למערערת ביום 28.7.00 על פי אישור מסירה שבידה. המערערת טוענת כי פסק הדין לא התקבל אצלה באותו מועד, וכי החתימה על אישור המסירה אינה חתימתה שלה. כפי שאבהיר להלן, החלטתי בעניין זה מבוססת על קביעות משפטיות ולא נדרשתי להכרעה בשאלות המהימנות שהתעוררו, לפיכך אין צורך להרחיב בתיאור העובדות שאינן דרושות להכרעה.

בא כח הלשכה מבקש להסתמך על אישור המסירה המעיד לכאורה על המצאת פסק הדין ביום 28.7.00 (להלן: אישור המסירה). לטענתו הוא רשאי בנסיבות העניין להתבסס על הוראות כלל 77 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) התשכ"ב1962- (להלן: הכללים) וכן הוראות סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א1971-.

סעיף 57ג הנ"ל דן בהמצאה על ידי הדואר, וקובע חזקת המצאה כאשר דבר דואר נשלח באופן מקובל, כמפורט שם. סעיף זה אינו דן כלל במשלוח דואר רשום, וממילא אינו קובע דבר באשר לאישור המסירה. בענייננו, לעומת זאת, כלל 77(א) לכללים הנ"ל מחייב משלוח פסק הדין במסירה לידי בעל הדין או פקיד ממשרדו או בדואר רשום. ברור, איפוא, כי לא ניתן להסתמך על סעיף הדן במשלוח בדואר רגיל כיוצר חזקה מקום שקיימת חובה למשלוח בדואר רשום.

מצאנו כי לא ניתן להסתמך על חזקת המסירה שבפקודת הראיות. עם זאת, כיון שבפועל נשלח פסק הדין בדואר רשום, הרי לכאורה כלל 77(ב) לכללים, הקובע חזקת מסירה בתאריך המופיע על גבי אישור המסירה. האמנם?

על גבי טופס אישור המסירה מופיעות רובריקות המיועדות למילוי על ידי מקבל דבר הדואר הרשום, הכוללות את שם המקבל וחתימתו. אין מחלוקת כי באישור המסירה נשוא בקשה זו לא נרשם שם המקבל, אלא שהן במקום המיועד לרישום השם והן במקום החתימה מופיע רישום שאינו ניתן כלל לפיענוח. המערערת טוענת בתצהירה כי אין מדובר בחתימתה שלה או של מי מעובדי משרדה שיכולים היו לקבל את הדואר הרשום. היא אף העלתה אפשרות שהמכתב נמסר במשרד עורכי דין הסמוך למשרדה, שכן מדובר בטעות החוזרת מפעם לפעם.

נראה לי כי במצב זה, כאשר הפרטים המהותיים ביותר האמורים להופיע על גבי אישור המסירה, המהווים לב ליבו של האישור, לא מולאו כנדרש, ולמעשה שם המקבל כאילו לא נרשם כלל (שכן מדובר בשירבוט שאינו מתיימר כלל להיות ניתן לפיענוח), הרי שאין מדובר כלל באישור מסירה. שהרי אישור המסירה, כשמו כן הוא: עליו להעיד על מסירת דבר הדואר לפלוני, ועל נסיבות אותה מסירה. כאשר נעדר מן האישור אחד הפרטים המהותיים, כגון זהותו של האדם לו נמסר דבר הדואר, הרי שאין המסמך מעיד על העובדות הדרושות, ואין הוא מהווה אישור למסירת דבר הדואר לנמען.

במצב זה אין בהוראות הכללים האמורים כדי להועיל ללשכה. שכן כלל 77(א) דורש משלוח דואר רשום "עם אישור מסירה". כאן, כאמור, אין אישור תקין המעיד על המסירה. באין אישור כזה, לא ניתן כלל להיכנס לגידרו של כלל 77, וממילא לא ניתן לחסות בצילה של החזקה הקבועה בו, אשר אף היא מניחה מראש קיומו של אישור מסירה תקין.

זאת ועוד: כלל 77(ב) אינו מועיל כאן משום שאין הוא קובע חזקת קבלה של הדואר הרשום הנשלח לבעלי הדין, כי אם חזקה לגבי מועד קבלתו של אותו משלוח. דהיינו: במקרה בו ברור שדבר דואר נשלח ונמסר בפועל, קובע אותו כלל את המועד שייחשב כמועד קבלת הדואר. אולם על פי נוסחו אין בסעיף זה כדי לקבוע חזקת קבלה במקרים בהם קיים ספק לגביה.

בעדותה של הגב' ורדי, המכהנת כמזכירה הראשית של בית הדין, הסתבר כי הלשכה אינה נוהגת כלל לעקוב אחר החתימות על אישורי המסירה, בשל מספרם הגדול של המכתבים הנשלחים. מדובר, איפוא, במדיניות מכוונת, המונעת מן הסתם משיקולי הקצאת כח אדם ומשאבים. מדיניות זו מסורה, כמובן, לשיקול דעתה של לשכת עורכי הדין (כמו גם של גופים אחרים העומדים במצבים דומים). ההחלטה להמנע מבדיקת אישורי המסירה היא לגיטימית. עם זאת, בצד החיסכון במשאבים יש למדיניות זו מחיר: חלק מאישורי המסירה, אף אם נשלחו כדין, אינם נמסרים לנמען כנדרש, ובהעדר מנגנון מעקב אחר המסירה בפועל, אין בידי הלשכה כלים לאתר את אותם חריגים ולטפל בהם. כך עשוי להיווצר המצב הנדון כאן, כאשר הלשכה הניחה כי ההמצאה למערערת היתה תקינה ומלאה, ולאחר בדיקת אישור המסירה התברר כי לא כך הדבר. מצב זה הוא חלק מן המחיר של העדר מנגנון בדיקה מושלם, ועל הלשכה לשאת בתוצאות המדיניות שהנהיגה.

מן האמור לעיל עולה כי בהעדר אישור מסירה תקין לא ניתן לקבוע כי הערעור הוגש לבית משפט זה באיחור.

אני דוחה, איפוא, את הבקשה למחיקה על הסף.