על"ע 8283/99 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ. מרדכי חולדנקו, עו

1.המשיב הוא עורך דין. הוא הורשע בבית משפט השלום בפתח-תקוה בתקיפת אמו ובבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בשני תיקים: ב6- עבירות של איומים, ב2- עבירות של תקיפה, בעבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש ובנסיון לביצוע מעשה מגונה. כל העבירות הללו בוצעו כלפי אשתו. בשל העבירות האמורות הוטלו על המשיב מאסרים על תנאי ומאסר בעבודת שירות. בשל הרשעותיו הובא המשיב בפני בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין וזה החליט להטיל עליו עונש של השעיה לחמש שנים מחברותו בלשכת עורכי הדין. בענין פרשה אחרת הובא המשיב שוב לפני בית הין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין והורשע בעבירות שונות המתייחסות, בין השאר, ליציאה מאולם המשפטים במהלך הדיון בהפרעה לניהולו התקין של משפט ובהתנהגות בלתי ראויה מחוץ לאולם בית המשפט. עוד הורשע המשיב בכך שלא התייצב לדיונים בבית הדין הרבני ובאי מתן תגובה לקובל. בשל הרשעותיו הוטל על המשיב עונש השעיה על תנאי לתקופה של שלושה חודשים, תשלום פיצוי לקובלת וכן תשלום הוצאות הקובלת בסכום שנקבע.

בערעורים שהוגשו לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בשל הרשעותיו הפליליות הוחלט לדחות את ערעורו של הוועד המחוזי ולקבל את ערעורו של המשיב על חומרת העונש באופן שהוא יושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין לתקופה של שלוש שנים מיום 13.4.00. בערעורו של הוועד המחוזי על קולת עונשו של המשיב בפרשיות נשוא האישום האחר הוחלט להטיל על המשיב עונש של השעיה בפועל לתקופה של חודשיים בנוסף לעונשים שהוטלו עליו בערכאה הראשונה.

2.לפנינו השיג המערער, הוא הוועד המחוזי, על קולת עונשו של המשיב. לטענת עו"ד ויצמן שהופיע לפנינו מטעם המערער, אין המשיב ראוי לשמש כעורך דין הן עקב הרשעותיו והן עקב עברו בעבירות משמעתיות. מנגד טען המשיב בערעור שכנגד, אם הבנו נכונה את שטען, שלא היה מקום להרשעות ולחלופין שהעונשים שהושתו עליו הם חמורים מידי.

3.בין אם המשיב יכול היה להגיש ערעור שכנגד ובין אם לאו בגדר הערעורים שלפנינו (ועל כך אין אנו מחווים דעה), הגענו לכלל מסקנה שטענותיו של המשיב הן כנגד הרשעתו והן כנגד העונשים שהוטלו עליו אינן מבוססות. לפיכך דין ערעורו להידחות.

מנגד מצאנו טעם רב בערעורו של הוועד המחוזי; ולא מן הנמנע הוא שאילו ישבנו כערכאה ראשונה היינו מטילים על המשיב אמצעי השעיה לתקופה ארוכה ביותר; אך במקרה דנן השאלה איננה מה הסנקציה שהיה ראוי להטיל על המשיב אלא האם ובאיזו מידה עלינו להתערב בהחלטות בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין שהם דרג מקצועי שיש משקל רב לחוות דעתו על התנהגותו של עורך דין המורשע בביצוע עבירות משמעתיות; בתיתנו את דעתנו לשיקול זה הגענו לכלל מסקנה שבית הדין המשמעתי הארצי נתן משקל רב מידי לנסיבותיו האישיות של המשיב, כאשר התערב בסנקציה שנגזרה עליו בבית הדין המחוזי. כמו שציין מר ויצמן לפנינו - משקלן של נסיבות אישיות בהקשר של עבירות משמעתיות הוא מועט לענין האמצעים המשמעתיים הראויים שיש לנקוט שעה שהתנהגותו של עורך הדין נגועה, כמו במקרה הנוכחי, בקלון: על"ע 2758/97, על"ע 613/97 (לא פורסם); אם כי העונשים שהושתו על המשיב בבתי המשפט לא היו עונשים חמורים.

בתיתנו את דעתנו לכל הנסיבות אנו מחליטים לדחות את הערעור בעל"ע 8283/99 ולקבל את ערעורו של הוועד המחוזי בעל"ע 2329/01 במובן זה שפסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי מתבטל ופסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי יחזור על כנו. כך אנו מחליטים.