עמ"מ 2135/16 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים (כב' סגן הנשיא מ' דרורי ) לאשר את צו המעצר המינהלי שהוצא נגד המערער ביום 17.2.2016 לתקופה של 6 חודשים.

1.

המערער נעצר על ידי המשטרה ביום 15.2.2016. באותו היום הורה בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' הרבסט ) על מעצרו עד ליום 17.2.2016. ביום 17.2.2016 הוצא נגד המערער צו מעצר מינהלי (להלן: צו המעצר המינהלי או הצו ) בחתימת שר הביטחון (להלן: השר ) מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 2 לחוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), התשל"ט-1979 (להלן: החוק או

חוק המעצרים המינהליים ) לתקופה של 6 חודשים. בית המשפט המחוזי ירושלים (כב' סגן הנשיא מ' דרורי ) אישר את צו המעצר המינהלי האמור בהחלטה מפורטת מיום 23.2.2016, שהיא נושא הערעור שלפניי.

2.בהחלטתו נדרש בית המשפט לטענות המערער שלפיהן העובדה שהמעצר הפלילי לא הניב ראיות מספיקות לכתב אישום מצביעה על כך שהמעצר המינהלי היה "מן השפה אל החוץ"; כי אין עילה למעצר בגין פעולות העבר; וכי מתנכלים לו בשל היותו תומך דחלאן שנמצא באופוזיציה לאבו מאזן. בית המשפט שוכנע – לאחר עיון בחומר מודיעיני – כי "גלום ב[מערער] פוטנציאל סיכון חמור העלול לפגוע בחיילי צה"ל ובישראלים בכלל" וכי "מדובר בפעילות אקטיבית המסכנת את הביטחון ואת חיילי צה"ל, כאשר ל[מערער] מעמד בכיר בתחום אזור מגוריו" וכי "מדובר בסיכון קונקרטי ולא בהשערות בעלמא". נקבע כי המידע עומד בזכות עצמו ומשקף פעילות עצמאית וממוקדת של המערער, שסיכנה את ביטחון המדינה ואם תמשך עלולה לסכן את ביטחון המדינה ואת חיילי צה"ל ביתר שאת. על רקע כל אלה קבע בית המשפט כי המקרה מצוי בדלת אמותיו של החוק וישנה הצדקה לאישור המעצר המינהלי. להשלמת התמונה, יצוין כי בהתאם להוראות החוק נקבע מועד לעיון מחדש בהחלטה ביום 10.5.2016.

4.מכאן לערעור שלפניי. המערער טוען כי אין תשתית ראייתית המצדיקה את אישור המעצר המינהלי; כי מעצר מינהלי נועד למנוע סיכון צופה פני עתיד בעוד שבעניינו תנאי זה אינו מתקיים; כי הצו הוצא מבלי שהייתה כוונה למצות את ההליך הפלילי; וכי חקירת המערער הייתה שטחית. בנוסף, טען המערער כי אין מקום לנקיטת מעצר מינהלי מבלי שנבחנו חלופות מתונות יותר להקטנת הסיכון הנשקף ממנו. לטענתו, מכלול הנתונים בעניינו אינו מצדיק את מעצרו המינהלי כלל, וממילא לא לתקופה המרבית שנקבעה בחוק ואושרה על ידי בית המשפט – 6 חודשים. לעמדת המערער, הוצאת הצו אף אינה עומדת במבחן "הוודאות הקרובה" שנקבע בפסיקה.

5.בדיון שהתקיים לפניי סמכה המשיבה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לפי פרפראזה לחומר המודיעיני שהציגה המשיבה, המערער הוא פעיל תנט'ים בדרג המפקדה, האחראי על פעילות התנט'ים במחנה הפליטים קלנדיה. לפי המידע המודיעיני המצוי בידי המשיבה, המערער מכווין פעילות צבאית במחנה הפליטים ובכלל זה פיגועי ירי נגד יעדים ישראלים. בנוסף, מהמידע המודיעיני עולה כי המערער פעל להעברת כספי טרור לפעילים צבאיים ולמשפחות מחבלים ונפגעים. להערכת המשיבה צפויה ממנו סכנה לביטחון המדינה ולביטחון הציבור. על רקע מידע זה טען בא כוח המשיבה כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי על פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה. לאחר הדיון במעמד הצדדים, קיימתי דיון במעמד צד אחד שבמהלכו הציגו בא כוח המשיבה ונציגי שירות הביטחון הכללי באופן מקיף וממצה את החומר החסוי המתייחס למערער, והשיבו לשאלות בית המשפט.

6.חוק המעצרים המינהליים קובע כי משנעצר אדם על פי צו שר הביטחון לפי חוק זה, יובא תוך 48 שעות ממעצרו (ואם היה בתכוף לפני כן במעצר על פי צו ראש המטה הכללי – תוך 48 שעות ממעצרו לפי צו ראש המטה הכללי) לפני נשיא בית משפט מחוזי. הנשיא, ולחילופין כאמור בסעיף 10 לחוק נשיא תורן, רשאי לאשר את צו המעצר, לבטלו או לקצר את תקופת המעצר שבו (סעיף 4 לחוק). כפי שצוין בפסיקתנו לא אחת, מטרת המעצר המינהלי איננה להטיל עונש על אדם בגין מעשים שביצע בעבר, אלא למנוע את הסכנה הצפויה ממנו בעתיד. לעניין זה על המשיבה להצביע על כך שהסכנה לביטחון המדינה או הציבור היא "סכנה ממשית הקרובה לוודאות" (עמ"ם 3793/15 ג'ית נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (10.6.2015); עמ"ם 1/82 קואסמה נ' שר הביטחון , פ"ד לו(1) 666, 669 (1982)). צו המעצר המינהלי יהא בבחינת אמצעי אחרון שייעשה בו שימוש מקום שבו אמצעים אחרים, קיצוניים פחות, אינם יעילים ולא יהא בהם די כדי להשיג את תכליתו של הצו (עמ"ם 8607/04 פחימה נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(3) 258, 263-262 (2004)).

7.לאחר שקילת טענות הצדדים ובחינת החומר המודיעיני שהובא לעיוני, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. תחילה אדגיש כי כעולה מסיכום טענות המשיבה בבית המשפט המחוזי, בתום חקירתו של המערער לא התגבשו די ראיות כדי להעמידו לדין פלילי. ברם, המידע שהצטבר בעניינו מצביע על כך שצפויה מהמערער סכנה לביטחון המדינה או הציבור ברמה המספקת לשם הוצאת צו מעצר מינהלי. שוכנעתי כי אין מדובר במי שנעצר אך בשל שיוך ארגוני נטען, אלא במי שיש לגביו נתונים המעידים על סיכון קונקרטי שנשקף ממנו בעצמה גבוהה. בהתייחס לטענת המערער שלפיה המידע שהוצג מתייחס לעבר, אדגיש כי כפי שכבר צוין בפסיקתנו, על החשש העתידי ניתן ללמוד גם ממעשי העבר (עמ"ם 8788/03 פדרמן נ' שר הביטחון , פ"ד נח(1) 176, 185 (2003)), ולגבי המערער מצביעים מעשים אלה בבירור על ודאות קרובה לכך שאם ישוחרר ממעצרו יהא הוא מעורב בפעילות אלימה המסכנת את ביטחון המדינה או הציבור. לא מצאתי ממש גם בטענות המתייחסות ליחסי הגומלין בין חקירת המשטרה לבין המעצר המינהלי בעניינו. כאשר לא ניתן למצות את האפיק הפלילי, אין מניעה לנקוט הליך מנהלי על מנת למנוע סכנה לביטחון המדינה והציבור, ובלבד שנתמלאו התנאים הקבועים לכך בדין.

9.נתתי דעתי לשאלה אם ניתן להסתפק בעניינו של המערער בחלופת מעצר או לקצר את משך צו המעצר המינהלי. להשקפתי, בעת הזו אין מקום לכך נוכח המסוכנות הנשקפת מהמערער. תקופת המעצר שנקבעה מראש אף היא נראית כנדרשת בעת הזו על רקע המידעים בעניינו של המערער ובשים לב לנסיבות הביטחוניות הקיימות. יחד עם זאת, אין באמור כדי לפגוע בטענות שיישמעו בדיון הצפוי בבית המשפט המחוזי ביום 10.5.2016.

כפי שציין השופט צ' זילברטל בעמ"ם 5302/14 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 6 (7.8.2014)) "העיון התקופתי [...] מבטיח שגם אם הצו הראשוני הוצא לתקופה המרבית, לא 'יישכח' עניינו של העצור במהלכה של תקופה זו, ואם יימצא שהמעצר אינו הכרחי עוד ניתן יהיה לבטלו. יש בכך כדי לחזק את האפשרות לאשר, במקרה הנתון, צו מעצר למלוא התקופה, כאשר מלכתחילה לא מתקיים יסוד להנחה שדי יהיה במעצר קצר יותר כדי להגן על בטחון בציבור מפני העצור" ( שם ; ראו גם עמ"ם 2645/02 פלוני נ' שר הביטחון , פ"ד נו(4) 231, 240-239 (2002)).

משנמצא כי הסכנה הנשקפת לביטחון המדינה ולשלום הציבור היא ממשית ומיידית בהסתברות קרובה לוודאות, וכי אין בחלופות מתונות יותר כדי לאיין את מסוכנות המערער, המסקנה היא כי לא הונחה עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. מן הטעמים האלה החלטתי לדחות את הערעור.