עמ"מ 3875/16 אבו אלקיעאן אסמעיל נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד הנשיא י' אלון ) מיום 10.5.2016 שבה אישר את הארכת צו המעצר המנהלי (שהוצא נגד העורר ביום 13.1.2016 לתקופה של ארבעה חודשים) בחודשיים נוספים – קרי, לתקופה שמיום 13.5.2016 עד ליום 12.7.2016.

העורר, יליד 1988, הוא אזרח מדינת ישראל, תושב היישוב חורה שבנגב, וצו המעצר המנהלי שמכוחו נעצר לראשונה, הוצא על ידי שר הביטחון מתוקף סמכותו לפי סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979 (להלן: החוק ). בהחלטה מיום 25.1.2106 אישר בית המשפט המחוזי (הנשיא י' אלון ) את צו המעצר שהוצא כאמור לראשונה ביום 13.1.2016 ותוקפו נקבע עד ליום 12.5.2016. במסגרת האישור, קבע בית המשפט כי נגד העורר ישנן ראיות, חלקן חסויות שנמסרו לעיונו של בית המשפט, שלפיהן העורר פועל במסגרת קבוצת תומכים ופעילים בארגון דאע"ש, והוא בעל נגישות לכלי נשק; ועל כן, ולנוכח נחישותו ומבנה אישיותו, נשקפת ממנו סכנה לציבור. בהחלטה מיום 2.5.2016, לאחר "עיון תקופתי מחדש" כנדרש מתוקף סעיף 5 לחוק, החליט בית המשפט להותיר את החלטתו מיום 25.1.2016 ללא שינוי, משלא מצא הצדקה לשנות ממנה בהיות הנימוקים שביסודה של ההחלטה שרירים ותקפים.

ביום 5.5.2016 הורה שר הביטחון על הארכת צו המעצר של העורר לחודשיים נוספים כאמור, עד ליום 12.7.2016. ביום 10.5.2016 התקיים בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא י' אלון ) דיון בבקשה לאישור הארכת הצו, שאז ניתנה ההחלטה שהיא נושא הערר שלפניי, שבה נתאשרה הארכת המעצר. נאמר באותה החלטה, כי הנימוקים שביסוד ההחלטות הקודמות באשר לצו המעצר המנהלי הראשון שהוצא נגד העורר – עומדים בעינם ואף מתחזקים לנוכח חומרים ונתונים נוספים שהוצגו בפני בית המשפט. חומרים אלה הוצגו גם בפניי בחלק הדיון החסוי שהתקיים במעמד צד אחד, לרבות פרוטוקול הדיון החסוי שהתנהל בפניי בית המשפט המחוזי וחוות דעת השב"כ על צרופותיה שהוצגה במהלך אותו דיון וסומנה על ידי בית המשפט המחוזי כ-מב/1. כן ניתנו הבהרות במענה לשאלות שהפניתי לנציגי השב"כ.

כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו נושא הערר, דברים שעליהם חזר בא-כוח המשיבה בדיון שלפניי, הזדהותו האידיאולוגית של העורר עם ארגון דאע"ש בהינתן מאפייניו הקיצוניים של העורר ומעמדו ביישוב, כאשר לכך מצטרף מידע על נגישות מצידו לאמל"ח – מידע מגביר סיכון ובמיוחד בעת הזו; כל אלה מצביעים על מסוכנות מוחשית מצד העורר לביטחון המדינה ולתושביה. במצב דברים זה, נחה דעתי כי אין מקום להתערב ולשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי. ויוער, כי לא בגין דעותיו כשלעצמן נעצר העורר, כטענת בא-כוחו, אלא בהינתן כל האמור לעיל.

התוצאה היא, שהערר נדחה.