עמ"מ 4130/09פלוני נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צבי סגל) בה אישר את צו המעצר המנהלי שהוצא נגד המערער על-ידי שר הביטחון ביום 7.5.09.

1.

כנגד המערער הוצא צו מעצר מנהלי מכוח סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979 למשך 6 חודשים. בית המשפט המחוזי אישר באופן חלקי את הצו החל מיום 11.3.09 ועד ליום 10.6.09 ובערעור לבית משפט זה קוצר צו המעצר לחודשיים, עד ליום 10.5.09 (עמ"מ 2627/09). ביום 7.5.09 חתם שר הביטחון על צו מעצר מנהלי נוסף כנגד המערער שיהיה בתוקף מיום 10.5.09 ועד ליום 9.9.09, דהיינו תקופה של ארבעה חודשים, זאת לאחר שמצא כי קיים יסוד סביר להניח שטעמי בטחון המדינה ובטחון הציבור מחייבים זאת. הוגשה בקשה לאישורו של הצו לבית המשפט המחוזי בירושלים.

2.

לאחר ששמע בית המשפט את טענות הצדדים ועיין בחומר החסוי החליט לאשר את הצו באופן חלקי. בית המשפט קבע כי מהחומר המודיעיני עולה כי מהמערער נשקפת מסוכנות של ממש לביטחון המדינה ובטחון הציבור. בית המשפט דחה את האפשרות להסתפק באמצעי חלופי למעצר המנהלי. עם זאת, מאחר שהמערער שוהה במעצר מזה חודשיים; לאור גישתו של בית המשפט העליון בבקשה הקודמת שהוגשה בעניינו של המערער; ובשים לב לאופיו החריג של האמצעי המדובר הוחלט להעמיד את צו המעצר על שלושה חודשים בלבד. בית המשפט הדגיש כי אין בקיצור התקופה כדי להצביע על מסוכנות נמוכה מצד המערער או כי התקופה בה שהה במעצר הפיגה חשש זה, אלא כי ניתן לנצל תקופה זו כדי לגבש את מרבית החומר המודיעיני שהצטבר עד כה ולשקול לעשות בו שימוש בהליך אחר שפגיעתו בזכויות המשיב תהא פחותה.

3.

בא-כוח המערער טוען כי התקופה הקודמת של מעצר המערער לא נוצלה על מנת לבחון דרכים חלופיות שפגיעתם בחירותו של המערער פחותה וכי בכך לא מולאה הוראתו של בית משפט זה. בעקבות החלטת בית משפט נערכה למערער חקירה גלויה ולפיכך לא ניתן לומר כעת כי אי אפשר להעביר את ההליך למסלול פלילי, אם בכלל. הסנגור הדגיש כי מטרתו של המעצר המנהלי היא מניעתית להבדיל מענישתית. לטענתו, המערער הינו אדם שומר חוק ללא עבר פלילי ולא נשקפת ממנו כל מסוכנות.

4.

בא-כוח המשיבה טען כי מהמערער נשקפת מסוכנות המצדיקה את המשך המעצר המנהלי. הוא הפנה להחלטתו הקודמת של השופט רובינשטיין אשר הדגיש כי אין בקיצור תקופת המעצר "כדי לרמוז כי המסוכנות הנשקפת מהמערער אינה רבה, או כי חלוף זמן קצר זה עשוי להפיגה". עוד טען הפרקליט כי ניסו להעביר את ההליך למסלול פלילי, אך ללא הצלחה.

בהסכמת בא-כוח המערער עיינתי בחומר החסוי בתיק במעמד צד אחד וקיבלתי הסברים מנציגי שירות הביטחון. כמו כן קיבלתי לידי את החומר החסוי ועיינתי בו באופן מדוקדק.

5.

צו המעצר המנהלי כנגד המערער הוצא על-פי סעיף 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979 (להלן: החוק ). מובן כי מדובר באמצעי חריג "המצוי מחוץ למערכת הדינים הרגילה הקובעת את התנאים הרגילים למעצרו של אדם" (עמ"מ 8607/04 פחימה נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(3) 258, 262 (2004) (להלן: עניין פחימה )). המעצר המנהלי פוגע בחירותו של העצור ולפיכך הפעלתו מוצדקת רק בהתקיימם של תנאים מיוחדים וחריגים. התנאים המוקדמים להפעלתו של הצו הוא קיומו של מצב חירום במדינה וקיומו של יסוד סביר להניח כי טעמי ביטחון המדינה או ביטחון הציבור מחייבים שפלוני יוחזק במעצר. תכליתו של החוק היא מחד לשמור על ביטחון המדינה ומנגד להגן על כבודו וחירותו של כל אדם. בחינת צו המעצר המנהלי צריכה להיעשות תוך שימת לב לאיזון בין אינטרסים אלו ותוך הקפדה על מידתיות השימוש בצו, מידתיות הנבחנת על-פי התכלית שהמעצר נועד להגשים (עניין פחימה , בעמ' 262).

המעצר המנהלי מטרתו היא מניעת סכנה צפויה לביטחון המדינה או הציבור ולא ענישה על פעילות בעבר. כמו כן על הסכנה הצפויה להיות ממשית ונדרש כי אין דרך אחרת למונעה מלבד המעצר המנהלי. המבחן שנקבע כי יש להחיל בבחינת חומר הראיות הרלוונטי הוא מבחן הוודאות הקרובה להתממשותה של הפגיעה הצפויה מהאדם לביטחון המדינה או לביטחון הציבור (עניין פחימה , בעמ' 263). יש לבחון את המידע ואת הראיות שמציגים גורמי הביטחון תוך בדיקה זהירה וקפדנית. הביקורת על הליך המעצר היא מהותית (ראו בג"ץ 5784/03 סלאמה נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש , פ"ד נז(6) 721, 726 (2003) (להלן: עניין סלאמה )).

6.

כאמור, בחנתי בעיון רב את החומר החסוי שהוגש לעיוני והגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הבחינה נעשתה על-פי ההנחיות שגיבש בית משפט זה. כך למשל בחנתי האם מדובר במידע המתבסס על מספר מקורות מידע והאם מדובר על מקורות אנושיים או טכניים (עמ"ם 8788/03 פדרמן נ' שר הביטחון (לא פורסם, 5.11.03)). ואמנם השתכנעתי, כפי שקבע בית המשפט קמא וכן בית משפט זה בהחלטה הקודמת בעניינו של המערער, כי החומר המודיעיני מבסס בוודאות קרובה סכנה ממשית הנשקפת לביטחון המדינה והציבור מהמערער. מעצרו המנהלי של המערער נועד למנוע את התממשותה של אותה סכנה ולא מצאתי כי ניתן לעשות שימוש באמצעי אחר שפגיעתו פחותה. לפיכך באתי לכלל מסקנה כי מעצרו המנהלי של המערער לתקופה המבוקשת בצו הינו בלתי נמנע, וכי צו המעצר שהוצא על-ידי שר הביטחון מתחייב בנסיבות העניין. חוזקו של חומר הראיות המצדיק מעצר מנהלי יכול שישתנה עם הזמן ויתכן שלא יהיה בו די כדי להצדיק את הארכת אותו מעצר. על גורמי הביטחון יהיה לשוב ולבדוק אם יש בחומר הראיות המנהלי כנגד העצור כדי להמשיך מעצרו, והאם קיים חומר רלבנטי חדש. הדברים ייבדקו בהמשך.

7.

במהלך תקופת המעצר האחרונה נערך למערער תחקור כפי שהורה בית משפט זה. השתכנעתי כי לא ניתן, למצער בשלב זה, להעביר את החקירה למסלול פוגעני פחות ולפיכך אין מנוס מהארכת מעצרו המנהלי של המערער. בית משפט זה עמד כבר בעבר על כך שלא מן הנמנע כי יהיו מקרים בהם יתחייב מעצר מנהלי ולא ניתן יהיה לנקוט בהם בהליך פלילי כלל:

"אכן, קיומה של אפשרות לנקוט הליך פלילי כנגד חשוד בפעילות עוינת על רקע ביטחוני צריכה לזכות בעדיפות על פני מהלך מינהלי הננקט כלפיו (בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית , בעמ' 373). בהליך הפלילי יוכל הנאשם בפעילות טרור או בסיוע לה להתמודד עם חומר הראיות כנגדו, דבר שלעתים נמנע ממנו בהליך המינהלי, עם זאת חשוב לזכור כי לא תמיד ניתן, מטעמים של הגנה על מקורות המידע, לנקוט הליך הפלילי. אין לשכוח כי המעצר המינהלי וההליך הפלילי פועלים במישורים שונים ונפרדים. נקודת המוצא היא כי עניינו של המעצר המינהלי במניעת סכנה עתידה לביטחון המדינה או לביטחון הציבור. אין המעצר המינהלי בא להיות אמצעי ענישה על דברים שאירעו בעבר או לשמש כתחליף לאמצעי הפלילי (עמ"מ 2/82 לרנר נ' שר הביטחון , בעמ' 531). בידי הרשויות יכולות להצטבר ראיות אמינות היכולות להצדיק את מעצרו המינהלי של אדם "...מבלי שתהיה אפשרות להביא את העדים, כדי שיעידו על מה שחזו בעיניהם או שמעו באוזניהם" (בג"ץ 554/81 בראנסה נ' אלוף פיקוד המרכז , בעמ' 251). על-כן אין להתנות את המשכה של היכולת לפעול באפיק המעצר המינהלי בחקירה שיכולות להיות לה השלכות במישור הפלילי" (עניין סלאמה , בעמ' 726).

8.

באשר לאורך תקופת המעצר הרי שבית המשפט קמא ראה לנכון לקצר את צו המעצר לשלושה חודשים בלבד, וזאת בהעדר עבר פלילי למערער ונוכח אופיו הפוגעני של המעצר המנהלי. איני סבורה כי יש מקום לקצר עוד את תקופת המעצר המנהלי, וזאת לאור הדברים הנלמדים מהחומר המודיעיני ולאור הסבריהם של נציגי שירות הביטחון.

לפיכך הערעור נדחה.