עמ"מ 7549-23 עמ"מ 7549-23

1.בפני ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 28.9.2023 (מ"ם 70859-06-23, הנשיאה ר' לורך), שהוגש לפי סעיף 7(א) לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979 (להלן: חוק המעצרים המינהליים). בית המשפט המחוזי אישר, במסגרת עיון תקופתי מחדש לפי סעיף 5 לחוק המעצרים המינהליים את צווי המעצר המינהליים בעניינם של המערערים – עד ליום 22.11.2023 בעניינו של המערער 1, עד ליום 9.11.2023 בעניינו של המערער 2 ועד ליום 22.12.2023 בעניינו של המערער 3.

עיקרי העובדות וההליכים עד כה

2.המערער 1, יליד 2002 והמערער 3, יליד 1999, נעצרו יחד עם שני אחרים ביום 22.6.2023. הצווים למעצרם המינהלי של הארבעה הוצאו על-ידי שר הביטחון ביום 28.6.2023. המערער 2, יליד 2003, נעצר ביום 9.7.2023, ולמחרת, ביום 10.7.2023, הוצא אף נגדו צו מעצר מינהלי. כלל המעצרים נעשו על רקע מעורבות נטענת באירועי אלימות כלפי פלסטינים בסמוך לכפר א-לובאן ביום 21.6.2023.

3.ביום 19.7.2023 אישר בית המשפט המחוזי את צווי המעצר המינהלי ביחס למערערים 2 ו-3, ואילו ביחס למערער 1 הורה על מעצרו המינהלי עד ליום 22.11.2023 (תקופה הקצרה בחודש ביחס למועד הנקוב בצו). להשלמת התמונה יוער כי צווי המעצר המינהלי אושרו גם ביחס לשני המעורבים האחרים, וזאת עד ליום 22.10.2023. בית המשפט המחוזי ציין כי ביחס לכל אחד מהמערערים והאחרים קיימת ודאות שהוגדרה על ידו "טובה" למעורבות באירועים שצוינו, על-סמך מידע מודיעיני אמין ומבוסס, כמו גם חומר נוסף המעיד על מעורבותם באירועים קודמים. בהינתן מכלול החומר שהוצג לו, והמשקל המצטבר שלו, התרשם בית המשפט המחוזי כי מסוכנותם של המערערים מחייבת להורות על מעצרם המינהלי. לצד זאת, בית המשפט המחוזי מצא כי יש להבחין בין המערערים השונים בכל הנוגע לאורך המעצר, בהתאם להיקף החומר החסוי הקיים לגביהם ובהתחשב גם בצווי הגבלה שהוצאו כלפיהם בעבר.

4.המערערים ואחד המעורבים הנוספים (להלן: המעורב הרביעי) הגישו ערעורים לבית משפט זה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. ביום 22.8.2023 דחה בית משפט זה את הערעורים (עמ"ם 6230/23, השופט ע' גרוסקופף), לאחר שעיין בחומר החסוי ושמע את ההסברים מפי גורמי הביטחון בדיון שהתקיים במעמד צד אחד. בית משפט זה קבע, כי טעמי ביטחון המדינה וביטחון הציבור מחייבים את החזקתם של המערערים במעצר מינהלי, וכי בנסיבות העניין לא ניתן לנקוט נגדם הליכים פליליים חלף מעצרם המינהלי. לצד זאת, צוינה בפסק הדין הודעתם של המשיבים שלפיה מעצרו של המעורב הרביעי לא יוארך (בהיעדר שינוי נסיבות), וכן שאם תוצג על-ידו חלופה קונקרטית להמשך המעצר המינהלי בתנאים מתאימים הם יהיו נכונים לשקול חלופה זו. בסופו של דבר, אפשרות זו לא התממשה מאחר שגורמי הביטחון דרשו, לצורך בחינת היתכנות החלופה, שהמעורב הרביעי ייפגש עם רכז מטעם שירות הביטחון הכללי (להלן: שב"כ). משסירב המעורב הרביעי לעשות כן נסתם הגולל על אפשרות זו, כפי שהובהר בהחלטה המשלימה של בית משפט זה באותו הליך מיום 13.9.2023. להשלמת התמונה יצוין, כי מכל מקום, מעצרו של המעורב הרביעי פקע במועד שיועד לכך ביום 22.10.2023.

5.אשר למעורב החמישי, שאף נגדו הוצא צו מעצר, עולה מהבקשה ומנספחיה כי ביום 27.8.2023 הוא שוחרר ממעצרו בהוראת שר הביטחון, כך שצו המעצר הומר בצו הגבלה.

6.ביום 31.8.2023 המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה להקדים את העיון התקופתי המחודש במעצרם. בעיקרו של דבר, המערערים טענו כי העובדה שהמעורב החמישי כבר שוחרר ממעצר מהווה שינוי נסיבות המצדיק כבר כעת בחינה מחודשת של עניינם. המדינה אישרה בתגובה בכתב כי המעורב החמישי אמנם שוחרר, אך ביקשה להוסיף מידע בנושא בדיון במעמד צד אחד. עוד ביקשה המדינה לצרף את המעורב הרביעי כצד לבקשה לעיון התקופתי, כך שהדיון יתקיים גם בעניינו.

7.ביום 19.9.2023 התקיים דיון בבקשה בבית המשפט המחוזי, ובמסגרתו הצדדים ביקשו שהות של מספר ימים כדי לבחון את האפשרות להגיע להסכמה שתייתר את הצורך בעיון התקופתי. הסכמה כאמור לא הושגה.

8.ביום 26.9.2023 נערך דיון נוסף בבקשה. במסגרת הדיון הבהירה באת-כוחה של המדינה כי המערערים סירבו להיפגש עם רכז של השב"כ כך שלא ניתן היה לבחון אם מסוכנותם פחתה. באת-כוחה של המדינה ציינה כי רק בסמוך לתום תקופת המעצר תיבחן השאלה אם יש מקום לבקש את הארכתו (בשונה מההצהרה שניתנה ביחס למעורב הרביעי, אשר כזכור בעניינו הובהר בדיון שהתקיים בבית משפט זה כי מעצרו לא יוארך). המערערים השיבו, מנגד, כי התניית בחינתה של החלופה בעניינם בכך שייפגשו עם רכז שב"כ אינה מעוגנת בדין, והוסיפו כי עצם האפשרות שהציגה המדינה לבחון חלופה בעניינם מעידה על כך שמסוכנותם אינה בעוצמה המצדיקה מעצר מינהלי. נציגת כוחות הביטחון שנכחה בדיון הבהירה כי מטרתו של המפגש עם רכז שב"כ היא "כדי לדעת שהעצור מוכן לקבל עליו אחריות לגבי עמידה בתנאים, לחדול מפעילות אלימה, להתרחק מהיעד, כדי לבצע הערכת מסוכנות עדכנית, וזה בשים לב למידע שיש לנו מהשטח ולגבי אותו עצור קונקרטי" (עמ' 4 שורות 7-4 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). עוד היא הוסיפה כי שיחה עם רכז שב"כ היא תנאי מקדמי לבחינת חלופות קונקרטיות למעצר, מאחר שהיא משמשת כלי להערכת מסוכנותו של העצור. לבסוף, היא ציינה כי קיומה של שיחה כאמור שימשה בפועל תנאי גם במקרים אחרים שבהם נבחן קיצור צו מעצר מינהלי (שם, בעמ' 11 שורות 11-5). באופן קונקרטי ביחס למערערים, ציינה נציגת כוחות הביטחון כי "החלופות בסופו של דבר לא נבחנו עד הסוף כי התנאי הראשוני של פגישה עם רכז שב"כ, שזה הצעד הראשוני לבחינת החלופות המשמעותיות שנדרשות, לא התקיים" (שם, עמ' 17 שורות 15-13, וראו דברים דומים בעמ' 11 שורות 7-5).

9.בהחלטה הנזכרת בפתח הדברים אישר בית המשפט המחוזי את המשך מעצרם המינהלי של המערערים בהתאם למועדים שנקבעו בהחלטתו מיום 19.7.2023. בית המשפט המחוזי בחן את הערכת מסוכנותם של המערערים כפי שהוצגה לו בהתבסס על החומר החסוי, וקבע כי קיימת הצדקה להמשך מעצרם וכי לא חל שינוי המשליך על הנימוקים שביסוד ההחלטה לאשר את הצווים. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין פגם בדרישתה של המדינה כי המערערים ייפגשו עם רכז שב"כ לצורך בחינת האפשרות של העברתם ממעצר מינהלי לחלופה מכבידה פחות. בקשר לכך, אימץ בית המשפט המחוזי את טענת המדינה, לפיה הסמכות לקיום מפגש עם רכז שב"כ נמנית עם סמכויות הביצוע הרחבות המוקנות לפי סעיף 8 לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002 (להלן: חוק השב"כ), וציין כי "הסמכות לתחקור כזה מתיישבת עם פעילותו של השב"כ" מאחר ש"מטרתו סיכול פעילות קיימת העלולה לאיים על ביטחון המדינה והציבור" (פסקה 18 להחלטתו של בית המשפט המחוזי).

10.הערעור שבפני מכוון כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המערערים חוזרים על הטענות שהציגו בפני בית המשפט המחוזי, וטוענים גם עתה כי אין מקור סמכות חוקי לדרישה לפגישה מקדימה עם רכז שב"כ כתנאי לבחינת האפשרות לשחרורם ממעצר. המערערים מדגישים כי לשיטתם, עצם העובדה שהמדינה נאותה לערוך שיח בנושא מעצרם ולדרוש כי ייפגשו עם רכז שב"כ, כמו גם העובדה שעצורים נוספים מאותה הפרשה שוחררו זה מכבר, מלמדות כי לא היה מקום להורות על מעצר מינהלי בעניינם מלכתחילה, בשים לב לכך שמדובר באמצעי חמור ובשלילת חירות. מכל מקום, כך לשיטת המערערים, אלו מצדיקות את שחרורם ממעצרם בשלב זה ללא כל תנאים נוספים.

11.הדיון בערעור התקיים בפני ביום 22.10.2023. במוקד הדיון עמדה טענתם של המערערים כי התנאי שהוצב להם לצורך בחינת האפשרות של הקדמת שחרור מן המעצר המינהלי – פגישה עם רכז שב"כ – היא דרישה בלתי חוקית ונעדרת סמכות. מעבר לכך, נטען כי נוכח חלוף הזמן קהתה ההצדקה למעצר המינהלי, ולא כל שכן כאשר שניים מהמעורבים (הרביעי והחמישי) כבר שוחררו. מנגד, בא-כוח המדינה עמד על ההצדקה למעצרם המינהלי של השלושה, תוך הפנייה לחומר החסוי. בא-כוח המדינה הוסיף וטען כי הדרישה לפגישה עם רכז שב"כ היא אמצעי חשוב להתרשמות בלתי אמצעית בכל הנוגע למסוכנות העתידית של עצורים ששאלת שחרורם נבחנת.

12.לאחר מכן התקיים דיון במעמד צד אחד שבו עיינתי בחומר החסוי, וכן קיבלתי תשובות לשאלות שהצגתי לנציגי כוחות הביטחון.

13.בתום הדיון הוריתי לשני הצדדים להגיש השלמת טיעון מטעמם בסוגיה המשפטית השנויה במחלוקת ביניהם – בכל הנוגע לדרישה שהוצגה לעריכת פגישה עם רכז שב"כ לצורך בחינת היתכנותה של חלופה למעצר מינהלי.

14.המדינה הגישה את השלמת הטיעון מטעמה ביום 25.10.2023, ובמסגרתה הדגישה כי החומר החסוי מבסס את מסוכנותם של המערערים לביטחון המדינה והציבור גם בעת הזו. המדינה הוסיפה, כי הייתה קיימת נכונות לבחון "הצעות לחלופות מעצר משמעותיות" שבכוחן להרחיק את המערערים מפעילות אלימה, וכי פגישה עם רכז שב"כ היא תנאי מקדים לבחינת אפשרות זו. המדינה הטעימה, כי ללא מפגש עם רכז שב"כ לצורך התרשמות נוספת ממידת מסוכנותם העדכנית של המערערים, התשתית העובדתית אשר הצדיקה את הוצאת צווי המעצר בעינה עומדת. המדינה הדגישה כי הערכת המסוכנות הביטחונית מצויה בליבת מומחיותו של שב"כ, וכי הפגישה עם מי שעיסוקו בכך בשב"כ היא חלק מבחינה רחבה יותר שלה שותפים כל הגורמים העוסקים בדבר. בכל הנוגע לסוגית הסמכות, המדינה ציינה כי פגישה עם רכז שב"כ היא בבחינת תחקור וולונטרי שהעצור אינו חייב לקחת בו חלק, אך לסירובו לעשות כן ישנן השלכות על היכולת לבחון חלופות מעצר. לשיטת המדינה, סמכות זו יונקת את חיותה מסעיף 8(א)(3) לחוק השב"כ.

15.המערערים הגישו את השלמת הטיעון מטעמם ביום 29.10.2023, ובמסגרתה טענו כי לא ניתן לעגן את הסמכות לקיים שיחה עם רכז שב"כ בהוראת סעיף 8(א)(3) לחוק השב"כ, שכן זו עוסקת, על-פי לשונה, ב"חקירות לשם מניעת עבירות". לעומת זאת, כך נטען, בענייננו אף לשיטת המדינה מדובר ב"שיחה וולונטרית". המערערים הוסיפו כי כדי להבטיח את התחייבותם הכנה שלא להפר צווי הגבלה ניתן להסתפק בהצהרה שלהם בפני בית המשפט על נכונותם לקיים את הצווים ככתבם וכלשונם, וכי בעניין זה אין לרכז שב"כ יתרון על פני בית המשפט.

דיון והכרעה

16.הערעור שבפני נסב על מעצרים מינהליים על-פי הדין החל בישראל – מכוח חוק המעצרים המינהליים. בהתאם לסעיף 2(א) לחוק זה שר הביטחון מוסמך לתת צו מעצר מינהלי בעניינו של אדם אם היה לו "יסוד סביר להניח שטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור מחייבים" שזה יוחזק במעצר.

17.במקרה הנוכחי, שאלת ההצדקה להמשך מעצרם המינהלי של המערערים נשאלת בשני מישורים – ראשית, אם החומר החסוי שהוצג מבסס את מסוכנותם באופן התומך בהמשך המעצר המינהלי; שנית, ובמקביל, האם הצגת הדרישה לפגישה עם רכז שב"כ לצורך בחינת האפשרות לשחרור ממעצר מינהלי היא חוקית. יובהר, כי נקודת המוצא לדיון היא שמדובר בשיחה בלבד, ולא בחקירה.

18.אפתח בפן העובדתי של הפרשה. לאחר שעיינתי בחומר החסוי שהוצג לי בדיון שהתקיים במעמד צד אחד וכן הצגתי שאלות מפורטות לנציגי שב"כ שנכחו בדיון, נחה דעתי כי אמת המידה שבסעיף 2(א) לחוק המעצרים המינהליים עודה מתקיימת, באופן המחייב את המשך מעצרם המינהלי של השלושה. בניגוד לטענות המערערים, ועל בסיס המידע שהוצג לי, לא שוכנעתי כי בשלב זה חל שינוי המצדיק לשנות מהוראות צווי המעצר כפי שאושרו בהחלטתו של השופט גרוסקופף מיום 22.8.2023 בעמ"ם 6230/23 הנזכר. יובהר כי ביחס לכל אחד ואחד מהמערערים הוצגו ראיות חסויות, ומהן יכולתי להתרשם כי חרף קשירת המערערים והמעורבים הנוספים לאירועי האלימות בכפר א-לובאן יש ביניהם גם הבחנות הנתמכות בחומר החסוי. במובן זה, ההשוואה לעניינם של שני המעורבים האחרים ששוחררו זה מכבר – אינה עומדת. מטבע הדברים, לא אוכל להרחיב בהנמקה המתייחסת לכך.

19.בשלב זה נותרה אפוא השאלה אם הדרישה שהוצגה למערערים – להסכים להיפגש עם רכז שב"כ לצורך בחינת האפשרות של חלופה – היא דרישה חוקית. אולם, עיון נוסף בדברים הוביל אותי למסקנה כי השאלה כלל אינה מתעוררת בפן היישומי של המקרה דנן. אפילו הייתי מקבלת את טענתם המשפטית של המערערים, נותרת בעינה קביעתי כי החומר החסוי שהצטבר בעניינם מצדיק את המשך המעצר המינהלי. די בכך כדי לדחות את ערעורם.

20.בנסיבות אלה, כל הידרשות נוספת למחלוקת היא בבחינת למעלה מן הצורך, ועל כן אתייחס אליה רק בקצרה. בעיקרו של דבר, כאשר קיים חומר ראיות המעיד על מסוכנות של אדם המצוי במעצר מינהלי ראוי לבחון שמא יש חלופה פוגענית פחות למעצר המינהלי. היתכנותה של חלופה כזו תלויה במידה רבה גם בעמדתו של העצור בכל הנוגע לציות לחוק וליחסו למעשים המסכנים את ביטחון המדינה והציבור בעתיד. דרך טובה לעמוד על כך היא התרשמות בלתי אמצעית של רכז שב"כ מהעצור הנוגע בדבר, ובפרט ממידת המסוכנות הנשקפת ממנו ומנכונותו להרחיק עצמו מפעילות אלימה. אכן, לא ניתן לחייב עצור להיפגש עם רכז שב"כ. אולם, הסירוב לעשות כן נוטל מגורמי הביטחון אמצעי רב ערך שיש בו כדי להסיר חששות ביחס למסוכנותו של אדם. משניטל כלי זה, ההתבססות על חומר המודיעין האובייקטיבי שבידי שב"כ נותרת העוגן, וממילא אין מקום לשחרור מן המעצר. למה הדבר דומה? בהליכי מעצר רגילים, לא חלה חובה על העצור להיפגש עם שירות המבחן לצורך עריכת תסקיר מעצר. אולם, הימנעות משיתוף פעולה עם שירות המבחן מקרינה על האפשרות להתרשם לחיוב בכל הנוגע להפחתת המסוכנות ולאפשרות כי חלופת מעצר תוכל לאיינה. המערערים טענו כי פגישה עם רכז שב"כ אינה דרך טובה או אפקטיבית להשלמתה של הערכת המסוכנות. אינני סבורה שיש מקום להתערב בעניין זה בשיקול דעתם המקצועי של גורמי הביטחון. נוכח כל האמור, הדיון בהיקף תחולתו של סעיף 8(א)(3) לחוק השב"כ כלל אינו מתעורר.

21.בשלב זה, נותר אך להצטער על כך שהעמדה שנקטו המערערים מכשילה את בחינתה של חלופה פוגענית פחות מבחינתם. אולם על כך נאמר: רצונו של אדם – כבודו.

22.סוף דבר: הערעור נדחה.