עע"מ 10244/09 imc ( איי. אמ. סי) יציקות בע"מ נ. אדם טבע ודין

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת שניתן ביום 24.11.2009 על-ידי כבוד השופט א' אברהם, בו בוטלה החלטת המשיבה 5 (להלן: הוועדה המחוזית ) לאשר תוכנית נקודתית המאפשרת את הקמת מפעל המתכת של המבקשת באזור התעשייה "ציפורית" שבגליל התחתון.

1.

המבקשת, בעלת מפעל המייצר חלקי אלומיניום לכלי-רכב, ביקשה בשנת 2005 להעתיק את מפעלה מאזור חיפה לאזור התעשייה "ציפורית" (להלן: אזור התעשייה ). נוכח העובדה שהתוכנית המפורטת החלה על אזור התעשייה (להלן: התוכנית ) אוסרת על הקמת מפעלי מתכת, דרשה המשיבה 6 (להלן: הוועדה המקומית ) כי המבקשת תפעל לקבלת הקלה. לאחר שאושרה בקשת ההקלה חתמה המבקשת על הסכם לרכישת נכס באזור התעשייה לצורך הקמת המפעל, אלא שאז הוגש ערר לוועדה המחוזית שהחליטה ביום 17.4.2007 לבטל את ההקלה שניתנה. בהמשך נתנה הוועדה המקומית למבקשת היתר לשימוש חורג אך גם זה בוטל בוועדת הערר המחוזית. נגד החלטות אלו הגישה הוועדה המקומית עתירה לבית משפט קמא שנדחתה ביום 7.4.2008. עקב כך הגישה המבקשת לוועדה המחוזית תוכנית נקודתית לשינוי התוכנית החלה על אזור התעשייה, לפיה לא תיאסר הקמת המפעל בשטחו. לאחר דיונים, שמיעת התנגדויות ובדיקה שנערכה מטעם המשרד להגנת הסביבה, החליטה הוועדה המחוזית ביום 13.5.2009 כי כניסת המפעל לאזור התעשייה לא תפגע באיכות הסביבה ואישרה את התוכנית הנקודתית. המבקשת העבירה את המפעל אל אזור התעשייה ומאז יום 22.6.2009 הוא פועל במקום. לאחר שנדחתה בקשה שהגישו המשיבים 4-1 למתן רשות לערור בפני ועדת המשנה להתנגדויות של המועצה הארצית לתכנון ובניה, הוגשה על-ידם לבית משפט קמא עתירה נגד החלטת הוועדה המחוזית. בפסק דינו מיום 24.11.2009 קיבל בית המשפט את העתירה בקובעו כי מפעל להיתוך מתכת נמנה עם המפעלים ה"אסורים בתכלית" לפי התוכנית ומשכך לא היה מקום להתיר את הקמת מפעלה של המבקשת, בפרט לא באמצעות תיקון נקודתי של התוכנית באופן המזכיר "חקיקה פרסונאלית". עוד דחה בית המשפט את טענת השיהוי שהועלתה נגד העותרים. על כן ביטל בית משפט קמא את החלטת הוועדה המחוזית וקבע כי הואיל והמפעל כבר פועל מכוחן של החלטות גופי התכנון, הוא יחדל מעבודתו באזור התעשייה לא יאוחר מיום 1.6.2010.

2.

ביום 22.12.2009 הגישה המבקשת לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, וזמן קצר לאחר מכן הגישה גם הוועדה המחוזית ערעור מטעמה על פסק הדין (עע"ם 10388/09). ביום 9.3.2010 הגישה המבקשת את הבקשה שבפניי לעיכוב ביצועו של פסק הדין, בה היא מציינת כי קיוותה לכתחילה שעד לחודש יוני 2010 ניתן יהיה להכריע בערעורים אך רק ביום 17.2.2010 הודע לה שהערעורים יישמעו בנובמבר 2010 ומכאן הבקשה. לטענת המבקשת, סיכויי הערעור גבוהים כיוון שבית משפט קמא חרג מכללי הביקורת השיפוטית על החלטותיהם של מוסדות התכנון וכן שגה בכך שלא בחן הלכה למעשה האם מפעלה של המבקשת מזהם את הסביבה, כנטען. בדיקה כזו, לטענת המבקשת, הייתה מעלה בנקל כי המפעל אינו מזהם, והיא מצרפת אישור מטעם המשרד להגנת הסביבה מיום 21.2.2010 לפיו המפעל עומד בתנאי רישיון העסק בנושא איכות האוויר. כמו כן טוענת המבקשת כי פסק הדין מנוגד לאינטרס הציבורי ביצירת מקומות תעסוקה בגליל. אשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין היא תיאלץ לסגור את המפעל, דבר שיוביל לפיטורים מיידיים של מאה עובדים לפחות, נזקים ישירים בסך העולה על 60 מיליון ש"ח, פגיעה במוניטין ופגיעה בלקוחות. בנוסף טוענת המבקשת כי באזור התעשייה פועלים שישה מפעלי תעשיה בעלי ארובות פליטה העלולים לגרום זיהום כבד לאין ערוך מזה שנטען לגביה.

4.

המשיבים 4-1 מתנגדים לבקשה וסבורים כי אין לעכב את ביצוע פסק הדין, אלא לכל היותר ובמידת האפשר יש להקדים את מועד הדיון בערעור. לטענת המשיבים 4-1, הבקשה הוגשה בחוסר תום-לב שכן המפעל החל את פעילותו שלא כדין, מה גם שהמבקשת לא ביקשה להקדים את הדיון בערעור ותחת זאת הגישה את הבקשה דנן מבלי שניצלה את הארכה שנתן לה בית משפט קמא לצורך צמצום הנזקים עליהם היא עומדת בבקשתה. לטענת המשיבים 4-1 סיכויי הערעור להתקבל הם אפסיים שכן החלטת הוועדה המחוזית מהווה שינוי מהותי ורחב היקף של אופי אזור התעשייה וסביבתו מבלי שהדבר נשקל לעומק ועל בסיס תשתית עובדתית בלתי ראויה. אשר למאזן הנוחות טוענים המשיבים 4-1 כי אין ספק שקיים צורך ציבורי בהגדלת מקומות התעסוקה בגליל, אך הדבר אינו יכול לבוא על חשבון אינטרס ציבורי משמעותי בהרבה הנוגע ישירות לאיכות חייהם, רווחתם ובריאותם של תושבי האזור. באיזון האינטרסים הכולל, כך טוענים המשיבים 4-1, הנזק שייגרם למבקשת מדחיית הבקשה משמעותי פחות מאומדן הנזק הצפוי לתושבי האזור כתוצאה מהרעה מתמשכת באיכות האוויר. לבסוף מלינים המשיבים 4-1 על כך שהמבקשת צרפה לבקשתה ראיות חדשות שלא הוצגו בפני בית משפט קמא (הכוונה היא למכתב מטעם המשרד להגנת הסביבה מיום 21.2.2010 ולדו"ח בדיקות איכות האוויר שבוצעו מטעם המבקשת). הוועדה המחוזית והוועדה המקומית, מצידן, תומכות בעמדת המבקשת וסבורות כי יש לקבל את הבקשה.

5.

דין הבקשה להתקבל. הלכה היא כי בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין נדרש בית המשפט לבחון את סיכויו של המבקש לזכות בערעור שבעטיו מתבקש עיכוב הביצוע וכן את מאזן הנוחות בין הצדדים

(ראו למשל עע"ם 9158/09 המועצה הארצית לתכנון ובניה נ' השמורה בע"מ , פיסקה 5 (טרם פורסם, 18.2.2010)). במקרה דנן, מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, נראה כי בנסיבות העניין יש בשיקולי מאזן הנוחות כדי להכריע את דינה של הבקשה. מפעלה של המבקשת החל לפעול מכוח החלטות של גופי התכנון, כפי שציין בית משפט קמא, והפסקת פעילותו עלולה להסב נזק רב, לרבות פיטורי עובדים וגרימת הפסדים כלכליים. אשר לנזק העלול להיגרם לתושבי הסביבה, כטענת המשיבים 4-1, יש להביא בחשבון את האמור במכתבה של מרכזת איכות אוויר במשרד להגנת הסביבה מיום 21.2.2010 אשר צורף לבקשה, ולפיו תוצאות בדיקת הארובות הינן תקינות ומפעלה של המבקשת עומד בתנאי רישיון העסק בנושא איכות האוויר. יודגש כי לא מצאתי מניעה להתבסס על מכתב זה, אשר נכתב לאחר מתן פסק דינו של בית משפט קמא, בשים לב לכך שהוא הוגש במסגרת בקשת ביניים בה נתונה לבית המשפט סמכות מקורית להבדיל מסמכות ערעורית (ראו והשוו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) 674).

בנסיבות אלה ובהתחשב במכלול השיקולים המפורטים לעיל, נראה לי כי יש מקום לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור (אשר ידון בצוותא חדא עם ערעורה של הוועדה המחוזית).

אשר על כן, הבקשה מתקבלת ופסק דינו של בית משפט קמא מעוכב עד להכרעה בערעור. המזכירות תעשה כל הניתן מבחינת יומנו של בית המשפט על מנת להקדים את שמיעת הערעורים.

אין צו להוצאות בבקשה.