עע"מ 1063/10 עצאם מחמוד עבדאללה חמדאן נ. שר הפנים

1.

עניינו של הערעור בפסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופטת ר' ברקאי ) מיום 21.1.10, שבגדרו נדחתה עתירת המערער, פלסטיני תושב רצועת עזה, לאפשר את כניסתו לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי.

2.

לפי הנטען, המערער סובל מזה שנתיים מכאבי גב הנובעים מבליטת דיסק בחוליות הצוואר, המפעילה לחץ על שורשי העצבים. בהסתמך על חוות דעת רפואית שהוגשה לבית המשפט קמא, נטען כי נדרשת התערבות כירורגית דחופה על-מנת למנוע נזק בלתי הפיך למערער. ניתוח מסוג זה אינו ניתן לביצוע ברצועת עזה, ולכן פנה המערער למשיבים בבקשה לקבל אישור כניסה לישראל לשם קבלת טיפול רפואי בבית חולים סנט ג'וזף בירושלים. לאחר שבקשתו נדחתה, עתר הוא לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע. בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה, בקובעו כי למערער אין זכות מוקנית להיכנס לתחומי המדינה, ומדובר בעניין המסור לשיקול דעתו של הגורם המוסמך. המשיבים, כך נפסק, הניחו בפני בית המשפט תשתית ראייתית איתנה המעידה על כך שכוונתו העיקרית של המערער בהגשת הבקשה הינה להשתקע באיו"ש על-מנת להתאחד עם אשתו וארבעת ילדיהם המתגוררים שם.

3.

בעקבות דיון מקדמי בערעור שנערך לפניי ביום 2.3.10, הסכימו המשיבים, בהמלצת בית המשפט ולפנים משורת הדין, לאפשר למערער להיכנס לישראל לצורך קבלת הטיפול הרפואי, בכפוף לחתימתו של זה על התחייבות לשוב לרצועת עזה עם תום הטיפול. המערער אכן נכנס לישראל ביום 25.3.10, וטופל בבית החולים סנט ג'וזף בירושלים. לאחר שהמערער עבר בדיקות, ומבלי שבוצע הליך כירורגי כלשהו, הוא הופנה לטיפול פיזיותראפי לפרק זמן של שלושים ימים בבית החולים אבו ראיה שברמאללה. ככל שעולה מהודעות הצדדים, עד ליום מתן פסק דין זה, טרם שב

המערער לרצועת עזה כפי שהתחייב.

4.

הדיון בערעור התייתר. אולם המערער אינו אומר די, ומבקש עתה כי בית המשפט יפסוק הוצאות לחובת המשיבים. לשיטתו, הן הגשת העתירה המינהלית, הן הגשת הערעור, היו הליכים משפטיים מוצדקים שהביאו להשגת הסעד המבוקש. המשיבים, מצידם, מציינים כי הסכמתם למתן הסעד המבוקש היתה לפנים משורת הדין ובהמלצת בית המשפט. בנוסף, הם מביעים את חששם כי המערער ניצל את נכונותם לאפשר להיכנס לישראל באופן חד-פעמי לשם קבלת טיפול רפואי, על-מנת להשתקע באיו"ש עם בני משפחתו. המערער, כך נטען, לא עמד בהתחייבותו ולא חזר לרצועת עזה עם תום הטיפול הרפואי שקיבל. בכך התממש, הלכה למעשה, החשש שעמד ביסוד סירובם המקורי להיעתר לבקשתו. עוד מצביעים המשיבים על הפער בין מצבו הרפואי של המערער כפי שנטען בפני הגורם המוסמך ובפני בית משפט זה, ובין הטיפול הרפואי שניתן לו בסופו של יום, שלא כלל התערבות כירורגית. המשיבים אף דורשים כי המערער יחויב בהוצאות משפט בגין הגשת בקשה זו. בתשובתו, חולק המערער על הטיעונים המועלים מטעם המשיבים בשלב זה, שלשיטתו, אינם עולים בקנה אחד עם הסכמתם למתן הסעד המבוקש. בנפרד מכך מסתייג הוא מהבקשה כי התנהלותו לאחר מתן הסעד המבוקש תילקח בחשבון לשאלת פסיקת ההוצאות בהליך. גם לגופם של דברים טוען המערער כי לא נפל פגם בהתנהלותו עובר לקבלת הסעד המבוקש ולאחריה. לדבריו, לאחר הטיפול הפיזיותרפי שקיבל בבית החולים ברמאללה, הוא נעצר על-ידי המשטרה הפלסטינית בשל אי תשלום מזונות לאשתו ולילדיו, ובשל כך טרם התאפשר לו לעמוד בהתחייבותו ולשוב לרצועת עזה.

5.

הסכמת המשיבים ליתן למערער אישור כניסה, ניתנה – בהמלצת בית המשפט ובהסכמת הצדדים – לפנים משורת הדין. משלא נשמע הערעור לגופו, אין בהמלצה ובהיעתרות לה כדי ללמד על כך שנפל פגם כלשהוא בפסק הדין קמא. יתרה מכך, ניתן אף לטעון כי הנתונים שאותם אנו למדים בדיעבד מחזקים את הערכת בית המשפט המחוזי בפסק דינו. בהקשר זה יש לציין, בין היתר, את חוסר ההתאמה בין האופן שבו תואר מצבו הרפואי עובר לכניסתו לישראל ובין הטיפול הרפואי שניתן לו בפועל, כמו גם את העובדה שהמערער טרם שב לרצועת עזה כפי שהתחייב (לא הומצא כל תיעוד המאשר את דברו מעצרו על-ידי המשטרה הפלסטינית, כפי שטען). מכל מקום, משלא התבררו הדברים בדיון לגופו של ערעור, אינני רואה לקבוע בהם מסמרות. בנסיבות אלה, אף לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

סוף דבר – הערעור יימחק ללא צו להוצאות.