עע"מ 1086/09 רבי אליעזר קרוז נ. שר הפנים

זו נדחה אף הוא. במסגרת ההודעה על דחיית הערר נמסר למערערים כי באפשרותם לפנות למשיב על מנת שיבחן את בקשתם באופן פרטני. זאת, בהתאם להסכמה שניתנה על-ידי המדינה בבג"ץ 8204/05 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 1.7.2007).

4.

עניינו של בג"ץ 8204/05 הנזכר, הוא בעתירה שהגישו באי כוח המערערים, האגודה לזכויות האזרח ומוקד הסיוע לעובדים זרים, נגד התנאי הקבוע בהחלטת הממשלה, לפיו נדרש שכניסתם הראשונה לארץ של הורי הילד הייתה כדין. במסגרת הדיונים בבג"ץ 8204/05 התברר, כי קיימות 58 משפחות שבקשתן לקבלת היתרי שהייה בארץ סורבה על רקע דרישה זו. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שמשפחות מבקשי ההיתרים לא היו בפני בית המשפט, הסכימו העותרים למחוק את העתירה. זאת, בכפוף להסכמה לפיה:

"...המשיבים יבחנו את בקשות 58 הילדים ומשפחותיהם על בסיס פרטני. במסגרת בחינה זו ולפנים משורת ההחלטה העומדת בתוקפה ייבחנו על ידי שר הפנים מכלול הנסיבות הנוגעות לכל בקשה תוך שהשר יהיה רשאי להביא בחשבון את נתון הכניסה שלא כדין, שלא כתנאי סף" (סעיף 3 לפסק הדין בבג"ץ 8204/05).

בהתאם לאמור לעיל, פנו המערערים אל המשיב בבקשה לבחינה פרטנית של עניינם. לצורך הדיון בבקשה נועץ המשיב בוועדה הבין-משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים (להלן - הוועדה

הבין-משרדית ). הוועדה הבין-משרדית המליצה לדחות את הבקשה מהטעם שלא נמצאו טעמים הומניטריים מיוחדים להענקת מעמד בישראל. המשיב אימץ את המלצת הוועדה וביום 22.7.08 הודיע למערערים על דחיית בקשתם.

5.

המערערים עתרו לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים נגד ההחלטה. ביום 5.1.09 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' סובל), אשר דחה את העתירה. בית המשפט קבע, בפסק דין מנומק ומפורט כי לא נתקיימה הצדקה להתערב בהחלטת המשיב. בית המשפט המחוזי עמד על כך, שאין למצוא חוסר סבירות בולטת בהחלטת המשיב שלא לראות טעם הומניטרי מיוחד בעצם שהותו הממושכת של המערער בישראל. לפיכך, ועל אף שעמד על הקושי שייגרם למערער כתוצאה מההחלטה, לא מצא בית המשפט לקבל את העתירה. על פסק דין זה נסוב הערעור שלפנינו.

6.

המערערים מעלים שתי טענות עיקריות. האחת, מתמקדת בתנאי הסף הכלול בהחלטת הממשלה, הנוגע לכניסתם כדין לישראל של הורי הילדים המבקשים מעמד. לטענת המערערים, תנאי זה אינו סביר ואינו מידתי, באשר הוא פוגע פגיעה חמורה בילדים בשל מעשים שביצעו הוריהם. כן טוענים המערערים, כי תנאי זה פוגע בעקרון טובת הילד. המערערים מוסיפים, כי מנתונים שנמסרו על-ידי המשיב עולה ש-46 משפחות פנו בבקשה לפי ההסדר שנקבע בבג"ץ 8204/05 הנ"ל, ומתוכן נותרו 36 משפחות בלבד אשר בקשתן להיתרים סורבה. לפיכך, טוענים המערערים, אין ממש בטענת המשיב לפיה דרישת הסף האמורה משרתת טעם הרתעתי כלשהו. טענתם השנייה של המערערים נוגעת לגופה של החלטת המשיב שהתקבלה בעניינם. לגישתם, היה מקום לקבוע כי די בקשר הממושך של המערער לישראל על מנת להצדיק היענות לבקשתו. לטענתם, למערער אין כל קשר לתרבות ולשפה הפיליפינית, כך שניתוקו מישראל ואילוצו לעבור למדינה הזרה לו יגרום נזק רב. המשיב, מצידו, טוען כי אין לאפשר למערערים להעלות טענות נגד תנאי הסף של כניסה כדין, שכן סוגיה זו נדונה והוכרעה במסגרת בג"ץ 8204/05. לגופה של ההחלטה, סומך המשיב ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

7.

המקרה שלפנינו אינו מקרה קל מהבחינה האנושית. אין חולק כי המערער מעורה בחברה הישראלית וקשור לישראל. ישראל הינה המדינה בה גדל והתחנך. ניתוקו של המערער עם הוריו מישראל יגרום לו בוודאי קשיים לא מבוטלים. עם זאת, בנסיבות העניין לא מתקיימת הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת המשיב. נקודת המוצא המנחה אותנו הינה, כי החלטת הממשלה הקובעת את התנאים בהם יוכלו ילדי שוהים בלתי חוקיים לקבל רישיונות ישיבה בישראל עומדת בעינה. המערערים אמנם מעלים מספר טענות נגד החלטה זו, ובפרט נגד תנאי הסף הנוגע לכניסה כדין לישראל. ואולם, בנסיבות המקרה מובילים מספר טעמים למסקנה לפיה אין מקום להידרש לטענות אלה. ראשית, בין הצדדים אין מחלוקת כי המערערים נמנים על אותן משפחות שעניינן נדון למעשה בבג"ץ 8204/05 הנ"ל. זאת, גם אם המערערים עצמם לא היו בעלי דין באותו הליך. הדיון שנערך בעניינם של המערערים בוועדה הבין-משרדית לאחר שערר שהגישו כבר נדחה, נובע מההסכמה שהושגה במסגרת בג"ץ 8204/05. שנית, ההליך הוגש על ידי המערערים לבית המשפט לעניינים מינהליים, כאשר הסעד המבוקש היה מתן מעמד של קבע לעותר 1 "בהתאם להחלטת הממשלה מס' 156 מיום 18.6.06...". אין המערערים יכולים לתקוף את החלטת הממשלה, שכן תקיפה של החלטת ממשלה אינה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים (פרט 12 לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000). אף אין לאפשר להם לתקוף בתקיפת עקיפין את התנאי בעניין כניסה כדין לישראל, לאור ההסכמה בבג"ץ 8204/05, אף אם הם עצמם לא היו בעלי דין פורמאליים באותו הליך. שלישית, בנסיבות העניין כלל לא נוצר צורך לדון בתנאי הסף האמור. זאת, שכן בקשתם של המערערים נדונה על ידי הוועדה הבין-משרדית ועל ידי המשיב לגופם של הדברים, וללא המגבלה של תנאי הסף. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הוועדה הבין-משרדית לא זקפה לחובת המערער את העובדה כי אמו נכנסה לישראל שלא כדין, אלא בחנה האם מתקיימים בעניינו טעמים הומניטריים מיוחדים. על כן, אין אנו רואים להידרש לטענות הכלליות שהועלו על-ידי המערערים באשר להחלטת הממשלה.

8.

בהתחשב באמור לעיל, הרי שהשאלה העומדת לפתחנו היא האם יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, וקודם לכן של המשיב, לפיה בנסיבות המקרה לא חלים טעמים הומניטריים המצדיקים מתן אשרת שהייה למערער. יש לזכור, כי בשאלות הנוגעות לחוקי ההגירה נתון למשיב שיקול דעת רחב (ראו, למשל, בג"ץ 8093/03 ארטמייב נ' משרד הפנים , פ"ד נט(4) 577 (2004); וכן ראו בג"ץ 2400/00 לימקול נ' שר הפנים (לא פורסם, 5.2.2002)). בית המשפט הדן בעניין אינו מחליף את שיקול דעת המשיב בשיקול דעתו הוא. אלא, על בית המשפט לבחון האם נפל בהחלטה פגם כלשהו המצדיק התערבות בה. במקרה דנא, על אף ההבנה למצוקה שהמערערים נמצאים בה, לא התרשמנו כי קיימת עילה להתערבות בהחלטה.

9.

המערערים טוענים, כזכור, כי ההחלטה שלא מתקיימים בעניינו של המערער טעמים הומניטריים מיוחדים היא בלתי סבירה. איננו מוצאים לקבל טענה זו. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהעובדה שהמערער שוהה בארץ שנים רבות אינה מחייבת את קבלת בקשתו. אכן, יש להניח, כי כל הפונים בבקשה להיתר בהתאם להחלטת הממשלה הינם ילדים לשוהים בלתי חוקיים הנמצאים בארץ זה שנים רבות. כמו כן, ניתן להניח כי יתר הפונים קשרו אף הם קשרים אמיצים בארץ. אם כך, רשאי היה המשיב לקבוע, כי על מנת שיקום טעם הומניטרי המצדיק היעתרות לבקשה יש צורך ב"דבר מה נוסף". באי-כוח המשיב הציגו בדיון שנערך לפנינו טעמים מסוג זה. על טעמים אלה נמנים, בין היתר, מקרים בהם סובל הילד ממחלה קשה או מנכות, מקרים בהם הילד אינו גדל עם שני הוריו או מקרים בהם הורי הילד הינם ממדינות שונות. יוער, כי טעמים אלו אף הובילו לקבלת מספר בקשות מבין אלו אשר הוגשו בהתאם להסכמה בבג"ץ 8204/05. כמובן, שאין בטעמים אלו משום "רשימה סגורה" ויש להניח כי כל מקרה נבחן לגופו. במקרה דנא, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הוריו של המערער מגדלים אותו יחד, הם בריאים והינם בעלי קשרי אזרחות, שפה ותרבות לפיליפינים. משכך, ובהתחשב בעובדה שאף בדיון שלפנינו לא הצביעו המערערים על טעם נוסף מעבר לקשריו של המערער לארץ, לא מצאנו כי החלטת המשיב הינה בלתי סבירה.

10.

אף בטענתם של המערערים באשר למספר הקטן של משפחות אשר בקשתן נדחתה מטעם דומה אין כדי לסייע להם. כפי שצוין לעיל, במקרה דנא עומד לפנינו המקרה הפרטני של המערער. אמנם, יש טעם מסוים בטענה כי יש מקום ליתן משקל לכך שבנקודת הזמן הנוכחית ישנן עוד 36 משפחות בלבד אשר בקשתן סורבה מטעם דומה. בנתון זה יש כדי להפחית במידת מה מטענות המשיב באשר ל"סחף" אשר עלול להיגרם במדיניות הכללית באשר לקבלת היתרים לילדי שוהים בלתי חוקיים. עם זאת, אין בנתון זה, כשלעצמו, כדי להפוך את החלטת המשיב במקרה דנא לבלתי סבירה. המשיב הפעיל את שיקול דעתו, בהתאם לקריטריונים שנקבעו בהחלטת הממשלה ובהתאם להסכמה שהושגה בבג"ץ 8204/05 הנ"ל. המרכיב ההומניטרי שבבקשת המערער ברור הוא. ברם, אין בו מאפיין ייחודי ושונה מכל אותם מקרים אחרים של קטינים שלא מתקיים לגבי הוריהם התנאי של כניסה באופן חוקי לישראל. הדרישה להראות טעם הומניטרי מיוחד הינה דרישה סבירה כל עוד עומדת החלטת הממשלה בעינה. מי שמתקיימת לגביו דרישה זו יוכל להמשיך ולשהות בישראל, הגם שלא מתקיימים לגביו כל התנאים שבהחלטת הממשלה. משהמערערים כשלו מלהצביע על טעם מיוחד כזה באשר למערער, אין בסיס להתערבות בהחלטתו של המשיב, שסמכה על המלצתה של הוועדה הבין-משרדית.

11.

הערעור נדחה אפוא. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט א' א' לוי :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.