עע"מ 1111/05 אברהם תעשה נ. המועצה המקומית פרדסיה

בפניי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' דותן ), בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, אשר דחה את עתירת המבקשים כנגד המשיבות.

המבקשים ומשפחותיהם הם בעלי חלקות 57,58,59 בגוש 8002 המצויות בתחום שיפוטה המוניציפאלי של המשיבה 1 (להלן: המועצה ). בשנת 1999 אישרה הועדה המחוזית לתכנון ובניה של מחוז המרכז את שינוי ייעודן של החלקות הנ"ל מחקלאות לבניה. לטענת המבקשים, הוסכם כי את עבודות הפיתוח הכרוכות בהקמת יחידות הדיור יבצעו הם בעצמם. בספטמבר 2000 פנתה המועצה למבקשים בדרישה לתשלום היטלי פיתוח בגין העבודות האמורות. המבקשים טוענים כי הם הודיעו למועצה שהם מתכוונים לבצע את עבודות הפיתוח בעצמם ולכן אין לחייבם בתשלום היטל הפיתוח. בשנת 2004 הוטל עיקול על חשבונו של המבקש 1 ובעקבות פעולה זו פנו המבקשים לבית המשפט המינהלי. בעתירתם ביקשו המבקשים, בין השאר, כי בית המשפט יתן צו הקובע כי הם זכאים לבצע את עבודות הפיתוח בעצמם וכן ליתן צו המבטל את הליכי הגביה שננקטו נגדם בהקשר של גביית היטלי הפיתוח.

בית המשפט המינהלי דחה את עתירת המבקשים מטעמי שיהוי. בית המשפט קבע שהמועצה העבירה למבקשים דרישת תשלום כבר בשנת 2000 וכי טענת המבקשים כי הודיעו על התנגדותם לדרישה האמורה לא הוכחה. כן ציין בית המשפט כי המבקשים לא עשו דבר במשך ארבע שנים על מנת לקדם את עבודות הפיתוח שאת הזכות לביצוען הם תובעים. בית המשפט ציין כי מהמסמכים שהוצגו בפניו עולה כי בשנת 2001 רשמה המועצה הערת אזהרה על חלקו של המבקש 2, בשנת 2003 נשלחה למבקש 1 דרישה לפני נקיטת הליכי גביה ובאפריל 2004 הוטל עיקול על חשבונו של המבקש 1. ואולם, רק שלושה וחצי חודשים לאחר הטלת העיקול הוגשה העתירה. בית המשפט מצא, כי בנסיבות האמורות, העתירה שהוגשה כארבע שנים לאחר שהוחל בעבודות הפיתוח ולאחר שנשלחה דרישת תשלום נגועה בשיהוי כבד וכי העותרים לא פעלו למימוש זכותם הנטענת לביצוע עבודות הפיתוח בעצמם.

על פסק דינו של בית המשפט המינהלי הוגש ערעור לבית משפט זה ובמסגרתו הוגשה גם הבקשה שבפניי למתן סעד זמני לתקופת הערעור.

בבקשתם מעלים המבקשים טענות רבות. טענתם הראשונה של המבקשים נוגעת לשימוש שלא כדין, לכאורה, שעושה המועצה בסמכויות המסורות לה בפקודת המסים (גביה) ובמיוחד בניגוד לאמור באכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב-2002. כן טוענים המבקשים כי הסעד הזמני נדרש על מנת לעכב את ביצוע העבודות על ידי המועצה שכן ביצוע העבודות כאמור, ייתר את הערעור. עוד טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור הינם טובים.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המועצה לבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אף כי פסק דינו של בית המשפט המינהלי נסב על ענין השיהוי לא מצאתי בבקשה או בכתב הערעור התייחסות משמעותית לענין זה. באשר לטענותיהם האחרות של המבקשים, הרי שלטענות אלו ניתנו, לכאורה, תשובות משכנעות על פניהן, בתגובת המועצה. ואולם, גם בהתעלם מסיכויי הערעור, אין מקום ליתן את הסעד הזמני המבוקש. הבקשה לא פרטה מהו הנזק הבלתי הפיך שעלול להיגרם למבקשים אם לא יינתן הצו המבוקש והמבקשים לא הביאו כל ראיה להוכחת נזק זה. באשר לביצוע העבודות על ידי המועצה, הרי שנראה כי בנסיבות הענין, אין מקום לעיכוב נוסף של העבודות שכן עיכוב כאמור יגרום לנזק הן למועצה והן לדיירי המיתחם.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למועצה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000₪.