עע"מ 1135-23 עע"מ 1135-23

1.בפני בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 31.1.2023 (עת"ם 54215-01-23, השופט ר' וינוגרד).

2.עניינו של ההליך דנן בשלושה מבנים חקלאיים שנבנו ללא היתר בשטחי האזור בסמוך לכפר עיסאוויה, בגדרו של שטח C. לטענת המבקש, מדובר באורווה, לול ומכלאה שהם חלק מחווה חקלאית. ביום 14.1.2021 נתלו על המבנים צווי הפסקת עבודה, ובהם צוין כי המבקש יוכל להתייצב בפני ועדת המשנה לפיקוח על הבניה באזור, המשיבה 2 (להלן: ועדת המשנה) בדיון שנסב על הריסתם ולהציג את טענותיו. המבקש עשה כן, וביום 10.2.2021 דחתה ועדת המשנה את טענותיו וקבעה כי יינתנו לו 30 יום להרוס את המבנים או לנקוט בכל פעולה אחרת. בו ביום המבקש הגיש בקשה לקבל היתר בניה. ביום 10.3.2021 הוצאו צווים להריסת המבנים. ביום 24.1.2022 דחתה ועדת המשנה את הבקשה להיתר בניה. ביום 22.2.2022 הגיש המבקש ערר על החלטת הדחייה לוועדת המשנה לרישוי ותכנון של מועצת התכנון העליונה באזור, המשיבה 3, וביום 12.1.2023 נשלחה אליו החלטה בדבר דחיית הערר.

3.המבקש הגיש עתירה כנגד החלטה זו לבית המשפט המחוזי, ובצדה בקשה למתן צו ביניים. בעתירה ציין המבקש כי מדובר במבנים שקיימים במקום זה שנים. ביום 23.1.2023 נתן בית המשפט המחוזי צו ארעי המורה למדינה להימנע מנקיטת פעולות כנגד המבנים כדי למנוע מצב בלתי הפיך, בהתחשב בכך שנטען כי מדובר במבנים ישנים.

4.המדינה טענה מצדה כי יש לדחות את העתירה. בין השאר, הודגש שהתנהלותו של המבקש מאופיינת בחוסר ניקיון כפיים, בהתחשב בכך שהמשיך להרחיב את הבנייה במקום חרף הוצאת הצווים המנהליים נגדו.

5.ביום 31.1.2023 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה על הסף מבלי לקיים בה דיון. זאת, לאחר שקיבל את טענת המדינה בדבר חוסר ניקיון הכפיים בהתנהלותו של המבקש.

6.ביום 9.2.2023 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו את הבקשה דנן שכוונה למה שהוגדר על-ידו "צו ביניים" המורה למדינה להימנע מהריסת המבנים, ובמהותה היא בקשה למתן סעד זמני בערעור. בו ביום הוריתי על מתן צו ארעי, וכן על הגשת תגובה מטעם המדינה.

7.בבקשה שבפני המבקש חוזר על הטענות שהעלה בבית המשפט המחוזי ומדגיש שהריסת המבנים תגרום נזק בלתי הפיך ותייתר את הערעור. לטענת המבקש למשיבות לא יגרם כל נזק מעיכוב נוסף בביצוע צווים שניתנו לפני למעלה משנתיים, כך שמאזן הנוחות נוטה לעבר קבלת הבקשה. המבקש טוען שסילוק העתירה על הסף בבית המשפט המחוזי על יסוד נימוק עובדתי, על אף שלא התקיים בירור עובדתי ודיון במעמד הצדדים, פוגע בזכות הגישה לערכאות.

8.בתגובת המדינה מיום 22.2.2023 שהוגשה מצד המשיבים כולם נטען כי דין הבקשה להידחות. בעיקרו של דבר, התגובה מציינת כי יש לתת משקל לטענות בדבר חוסר ניקיון הכפיים של המבקש, ומפנה בעניין זה למקרים נוספים שבהם כך נעשה. באשר למאזן הנוחות, המדינה מדגישה שמדובר במבנים חקלאיים אשר אינם משמשים למגורי בני אדם.

9.לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

10.כידוע, השיקולים החלים על בקשה למתן סעד זמני בערעור הם סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות, שלו הוקנה מעמד בכורה (ראו: עע"ם 1124/22 חמורי נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 18 (10.3.2022); עע"ם 3037/22 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים, פסקה 16 (26.6.2022)). זוהי אפוא נקודת המוצא לדיון. במכלול הנסיבות, ומבלי להידרש לשאלת סיכויי הערעור להתקבל, מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה. בשקילתו של מאזן הנוחות יש לתת משקל לכך שאין מדובר במבנים המשמשים למגוריו של המבקש או של בני משפחתו (ראו למשל: עע"ם 8273/10 אסאנע נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה – מחוז דרום, פסקה 6 (18.11.2010); עע"ם 4117/20 טוייל נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (12.8.2020). כן ראו והשוו: עע"ם 2347/20 אבו סבחה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 5 (30.4.2020); עע"ם 3706/20 מסעף נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 11 (8.7.2020)). מנגד, יש לתת משקל במקרה זה לאינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של הדין.

11.סוף דבר: הבקשה נדחית. במכלול הנסיבות אין צו להוצאות.