עע"מ 1435/11 הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית של ירושלים נ. הועדה המקומית ל

1.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב ( כבוד השופט קובי ורדי ), בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דחה עתירה שהגישו המבקשות לבטל היתר הבניה שניתן על-ידי משיבה 1, הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב – יפו, להקמת בית מגורים ברחוב נתיב המזלות 18 ביפו. המבקשים, המחזיקים בקרקע הגובלת במקרקעין נשוא המחלוקת, עותרים ליתן סעד זמני אשר יורה למשיבים 2-4 להקפיא את כל עבודות הבניה בקומה השנייה ובגג, עד להכרעה בערעור.

2.

שאלת חוקיותו של היתר הבניה על גלגוליו השונים, מעסיקה את מערכת המשפט שנים רבות. בשנת 1997 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב עתירה על-ידי 'ועד האמנים – חוכרים ביפו העתיקה' - במסגרתה נתבקש להצהיר כי היתר הבנייה במקרקעין ניתן בחוסר סמכות. בית המשפט דחה את העתירה על הסף, מהטעם שלא צורפו כל הצדדים הרלוונטיים. בערעור שהוגש כנגד אותה החלטה ( ע"א 2962/97 ועד אמנים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה , פ"ד נב(2), 362 (1998)), נקבע על-ידי בית המשפט העליון, כי יש לאפשר לעותרים שם לצרף את המשיבים החסרים ואם יעשו כן, בית המשפט המחוזי ידון בעתירה לגופה. הדיון הוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את העתירה וקבע כי היתר הבנייה הוצא בהעדר סמכות, שכן הוא אינו תואם את תוכנית בניין העיר, ועל כן הוא בטל. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון ( ע"א 3837/99 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' ועד אמנים (טרם פורסם, 28.3.01)), ו בסופו של יום גיבשו הצדדים הסכם פשרה, ובית המשפט מחק את הערעור. יודגש, המבקשים בהליך הנוכחי לא היו צד לאותו הסכם פשרה. עתה, בחלוף 10 שנים מאז הסתיימו ההליכים הקודמים בקשר למקרקעין, פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי ובפיהם טענות נגד היתר הבניה שניתן. לדבריהם, אסור היה לאשר את הבקשה להיתר על פי תוכנית בינוי בלבד, נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי תקף ומחייב בעקבות מחיקת הערעור שהוגש לבית המשפט העליון.

בית המשפט קמא קבע כי המבקשים השתהו בהגשת עתירתם, וכי לאור החלטתו של בית המשפט העליון בהליך הקודם, אשר אישר, הלכה למעשה, את היתר הבנייה, יש לדחות את העתירה.

3.

המבקשים טוענים בערעור כי אין לראות בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3837/99 הנ"ל ככזה המחייב אותם, הואיל ומעולם לא היו צד להסכם הפשרה, וממילא לא ניתן בהסכמת הצדדים להכשיר היתר בנייה שניתן בהעדר סמכות. אשר לטענת השיהוי, טוענים המבקשים, כי הדבר נובע מכך שמתן ההיתר לא הובא לידיעתם זמן רב, הואיל ולא בוצע פרסום כמצוות סעיף 149 ל חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 ולא נמסרו על כך הודעות לשכנים. מיד לאחר שהבינו כי מדובר בעבודות בנייה הפוגעות בהן פגיעה קשה, בין היתר, משום שהבנייה חוסמת את חלונות המבנים שבבעלותם ומשנה את קו הנוף, פנו לאנשי המקצוע כדי שאלה יבחנו את חוקיות ההליכים.

לטענת המשיבים, אין לקבל את טענת המבקשים בדבר חוסר מודעותם להליכי אישור תוכנית הבנייה במקרקעין, שכן אלה התקיימו במשך מספר שנים ולדבר ניתן הד תקשורתי רב. עוד טוענים המשיבים, כי בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון שאישר את הסכם הפשרה, ניתן היתר הבניה והושקעו כספים שונים וכיום לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור (פסקה 29 לתגובה מטעם משיבה 1).

4.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובות לה, ולאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, החלטתי להיעתר לבקשה. אכן, הלכה היא כי משניתן פסק-דין זכאי הזוכה על פיו להוציאו אל הפועל ללא דיחוי. על בעל דין המבקש לעכב את הביצוע להראות, בין היתר, כי הדבר כרוך בנזק בלתי הפיך, אשר יתקשה למצוא לו תרופה אם תצלח דרכו בערעור (ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל (טרם פורסם, 1.5.02)). השתכנעתי כי בענייננו, העדרו של סעד זמני זה יעמיד את המבקשים מול מצב מוגמר אשר עלול לסכל את האפשרות לקיומו של ערעור אפקטיבי.

נוכח האמור, עבודות הבנייה בקומה השנייה ובגג יופסקו עד להכרעה בערעור, ובלבד שהמבקשים יפקידו בתוך 7 ימים ערבות בנקאית צמודה ובלתי מוגבלת בזמן בסכום של 500,000 ש"ח, כדי להבטיח שיפוי המבקשים בגין נזקים שעלולים להיגרם להם ככל שהערעור יידחה.