עע"מ 1647/14 פלוני נ. פלוני

הנשיא א' גרוניס:

1.

המערער הינו נכה צה"ל. הוא מערער על פסק-דין של בית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיאה ד"ר ע' מודריק ) שבעיקרו של דבר דחה את עתירתו.

2.

המערער הינו נכה בשיעור 100 אחוזים. הוא סובל מאי ספיקה כלייתית ופגימות אחרות. נוכח נכותו זכאי המערער לתוספת כספית למימון צרכים מיוחדים. תוספת זו מוסדרת בתקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (תוספת למימון צרכים מיוחדים), התשס"ג-2003 (להלן – התקנות ) ובהוראת אגף שיקום נכים מס' 80-18. טענה מרכזית שהעלה המערער בעתירתו הייתה כי נדרש ממנו להגיש בקשה לקבלת התוספת הכספית מידי שנה. לטענתו, בנסיבות של מצבו הרפואי אין כל טעם שיגיש בקשה כאמור כל שנה, כאשר אין טענה שחל שינוי במצבו הרפואי. בעקבות הערות בית המשפט לענינים מינהליים, הודיעו המשיבים כי המערער לא יידרש להגיש בקשה מידי שנה אלא יהא עליו להמציא אחת לשנה אישור כי הוא מקבל טיפולי דיאליזה. נראה לנו כי השינוי בדרישה מן המערער הינו מסַפק.

3.

המערער העלה מספר טענות נוספות. נראה לנו שאין בהן ממש, פרט לטענה אחת שראויה לעיון. כוונתנו לטענה כי קיימת אפלייה בתקנות בין רווק שאין לו ילדים לבין אלמן שאין לו ילדים. בהקשר זה אכן עולה התייחסות שונה על פי האמור בתקנה 3 לתקנות. מן האמור שם עולה שאלמן זכאי ל"תוספת בסיסית" כפולה מזו שמקבל רווק. משמע, המערער משיג על הוראה מסוימת בתקנות. השגה נגד התקנות, אין מקומה בבית המשפט לענינים מינהליים. הדרך הנכונה להשיג על התקנות הינה באמצעות עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.

4.

מתברר, כי במשרד הביטחון נערכה עבודה להכין תקנות חדשות. ראוי שתינתן הדעת אף על האבחנה הנזכרת. מיותר לומר שאין בדברינו הבעת עמדה בשאלה האם האבחנה בין רווק לאלמן בהקשר הנזכר הינה סבירה ובעלת תוקף חוקי.

5.

סיכומו של דבר שלא מצאנו יסוד לערעור והננו מחליטים לדחותו. לא ייעשה צו להוצאות.