עע"מ 1734/10 פלוני נ. שר הפנים

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

המערערים, ארבעה אזרחים של תאילנד, שהו בישראל מכוח אשרות עבודה שהוענקו להם בתחום החקלאות. ביום 29.12.09 נערכה פעילות יזומה לאיתור ביצוע ציד בלתי חוקי על-ידי עובדים זרים באזור מישור החוף הדרומי. פקחי הרשות לשמורת הטבע והגנים הלאומיים מצאו בשטחי מעסיקם של המערערים שקית ובה נוצות חוגלות. בסריקה שבוצעה בחדר מגורי העובדים נתגלו נוצות חוגלה נוספות, ובתשאול שערכו הפקחים לעובדים הודו המערערים כי הם היו מעורבים בלכידת הצפורים וכי צדו כחמש במספר, ולאחר שהמיתום הם שימשו להם למאכל. המערערים גם הודו בחקירתם כי הם מודעים לאיסור לצוד חיות בר בישראל וכי היו מודעים גם לשילוט שציין איסור זה ושהיה תלוי על דלתות חדר המגורים שלהם.

משהתגבשה התשתית הראייתית לכך שהמערערים ביצעו עבירות בניגוד לחוק הגנת חיית הבר, התשט"ו-1955, ובניגוד לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998, נבחן עניינם בהתאם להוראות נוהל שעניינו הפסקת היתר שהייה לפועל זר החשוד בפגיעה בערך טבע מוגן או חיית בר. הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים המליצה על ביטול אשרתם של המערערים ועל הרחקתם מישראל. לאחר שימוע שנערך למערערים בפני הממונה על ביקורת הגבולות, הוחלט להוציא צווי הרחקה ומשמורת בעניינם של המערערים.

2.

המערערים הגישו עתירות מנהליות כנגד צווי ההרחקה ועניינם נדון בבית-המשפט לעניינים מנהליים. בעתירותיהם הלינו המערערים על כך שלא זכו לייצוג נאות, וכי נפלו פגמים נוספים בהליך שנתקיים בעניינם, עד שיש צורך לבטל את הצווים שהוצאו נגדם.

בית-המשפט דחה את העתירות; בית-המשפט עמד על הראיות המנהליות העומדות בבסיס החלטת המשיבים, על כך שהמערערים לא הכחישו את ביצוע העבירות חרף מודעותם לאיסור החוקי, ולא מצא פגם בהחלטה להורות על הרחקתם מן הארץ. לאחר מתן פסק-הדין יצאו המערערים מן הארץ ובמקביל הגישו את הערעור שלפנינו על החלטת בית-המשפט קמא.

המערערים טוענים היום כנגד עצם הנוהל המתייחס להפסקת היתר שהייה לפועל זר החשוד בפגיעה בערך טבע מוגן, בהיותו, לדעתם, נוהל לא שוויוני המחיל דין שונה על עובדים זרים ופוגע בחופש העיסוק שלהם. הם חוזרים וטוענים כי ביישום הנוהל בעניינם נפלו פגמים בשל שלא הוזהרו טרם שהודו במעשיהם, וכי בעת השימוע לא זכו לתרגום ראוי, אם בכלל.

דין הערעור להידחות.

3.

מטרתו של הנוהל נשוא הערעור הינה גיבוש פתרון בינמשרדי לפעילות עבריינית בכל הנוגע לפגיעה בערכי טבע, כאשר זו מבוצעת על-ידי עובדים זרים. המערערים במקרה זה הודו, כאמור, בביצוע עבירות אלה תוך מודעות לאיסור. שר הפנים החליט בנסיבות אלה להפעיל את סמכותו המוקנית על פי חוק הכניסה לישראל ולבטל את אשרות השהייה והעבודה של המערערים בישראל. שיקול דעתו על-פי החוק הוא שיקול דעת רחב ובית-המשפט המחוזי לא מצא עילה להתערב בו, ואנו לא מצאנו עילה להתערב בבחירתו של בית-המשפט המחוזי. הטענות כי המערערים לא היו מודעים למהות ההליך שנתקיים בעניינם וסבלו מהיעדר תרגום ראוי אינן נתמכות בעובדות במקרה זה. אשר לטענות כנגד עצם הנוהל – אלה לא הועלו בבית המשפט קמא וממילא אין לדון בהן היום. מאותה סיבה אין מקום להיעתר לבקשה להוספת ראיות בשלב זה.

אכן, הסנקציה שננקטה כנגד המערערים אינה קלה, אך גם העבירות שבוצעו אינן קלות והן בוצעו במודע. ביצוע צווי ההרחקה לא עוכב והמערערים עזבו את הארץ. בנסיבות אלה כולן החלטנו שלא להתערב בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים.

הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.