עע"מ 1841/20 ג'ריס סלים אעמיה נ. שר הביטחון

1.

בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' כדורי ) בעת״מ 28368-06-19

מיום 11.2.2020, בגדרו נדחתה

עתירת המערערים נגד סירובם של המשיבים ליתן להם היתרי כניסה לישראל.

2.

המערערים רשומים במרשם האוכלוסין של האזור ומחזיקים בתעודות זהות של הרשות הפלסטינית. על פי הנטען, המערערים מתגוררים יחדיו בבית המצוי בבעלותו של המערער 1, בשכונת טנטור מערבית לגדר הביטחון, בשטח מדינת ישראל (להלן: הבית ). לטענת המערערים כל יציאה שלהם לעיר בית לחם, בין אם לצרכי עבודה, לימודים, ביקור בני משפחה או הצטיידות במזון ותרופות, מחייבת מעבר במחסום קבר רחל.

3.

מזה שנים רבות שהמערערים נוקטים בהליכים משפטיים שונים במטרה לקבל מעמד בישראל, אך כל ניסיונותיהם עד כה העלו חרס. בעתירה מושא ענייננו, שבו וטענו המערערים כי יש להעניק להם היתרי כניסה לישראל. וזאת, על יסוד טענה לקיומו של נוהל שהתקינו המשיבים וקובע כי פלסטינים הרשומים באזור, הגרים בבתים שבבעלותם ואשר נמצא בסמוך לקו התפר, יקבלו אישורי שהייה מתחדשים בישראל. לטענתם, מכוחו של נוהל זה הוענקו להם אישורי כניסה לישראל ברציפות משנת 2002 ועד לחודש מאי 2018, אז הסכימו המשיבים לחדש את היתרי הכניסה למערערים 4-1 למשך ארבעה חודשים בלבד, וסירבו לחדש את ההיתרים ולמערערות 7-5. לחלופין נטען כי גם אם היתרי הכניסה נתנו למערערים בטעות, אין המשיבים רשאים לחזור בהם ולבטלם.

4.

ביום 11.2.2020 דחה בית המשפט קמא את עתירת המערערים. בפסק הדין נקבע

כי כלל לא הוכח שהמערערים 10-2 מתגוררים בבית כנטען, שכן

המערערים לא תמכו טענה זו בראיות, מלבד תצהירו של המערער 2, וכי די בכך כדי להביא לדחיית העתירה כולה. אך אף על פי כן, הוסיף ובחן בית המשפט קמא את טענת המערערים ביחס לנוהל האמור, וקבע כי טענתם בדבר קיומו של נוהל כאמור נטענה בעלמא וללא כל ביסוס. לבסוף נדחתה טענתם החלופית של המערערים, לפיה גם אם ההיתרים הוענקו להם בטעות, מנועים המשיבים מלבטלם.

5.

על פסק דין זה הוגש ערעור, ולצדו הבקשה שלפניי. בגדרה התבקש צו ביניים במטרה לשמור ״ על המצב הקיים עפ״י צווי הביניים שניתנו בבית המשפט העליון ובבית המשפט המחוזי ״, באופן שיאפשר המשך מעבר של המערערים במחסום המשטרתי המפריד בין ביתם בשכונת טנטור ושטחי יהודה והשומרון עד להכרעה בערעור.

6.

בתגובה לבקשה טענו המשיבים כי דינה להידחות. הוטעם כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים, משלא נפל כל פגם בפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבות ערכאת הערעור, וכי מאזן הנוחות נוטה לדחיית הבקשה, נוכח העובדה שמדובר בערעור רביעי במספר, לאחר שטענותיהם של המערערים נדחו פעם נוספת. על כן סבורים המשיבים כי יש לבכר את האינטרס הציבורי של מניעת הכניסה לישראל למי שאינם מחזיקים בהיתר כדין. לצד דברים אלו ציינו המשיבים כי באפשרות המערערים להגיש מעת לעת בקשות להיתרי כניסה זמניים לישראל, ככל תושבי האזור, ובקשות אלו יבחנו בהתאם לנהלי המשיבים. בכל הנוגע למצב הקיים, הבהירו המשיבים בהודעה מטעמם כי ההיתרים שהונפקו לעותרים ביום 25.1.2020, פקעו משניתן פסק הדין שכן תוקפם היה כפוף להכרעות בהליך המשפטי.

7.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

8.

כידוע, הכלל הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים (תקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), וכי על המבקש סעד זמני בערעור להוכיח התקיימותן של שתי אמות מידה מרכזיות - כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו ( עע"מ 1957/20 שיא שי עד בע"מ נ' המפקח על השירותים הפיננסים פסקה 10 (7.4.2020)).

9.

במקרה דנן לא עמדו המערערים בנטל להוכיח את קיומן של אמות המידה הנדרשות למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור . באשר לסיכויי הערעור

-

על פניו ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, אציין רק כי בפני הערעור עומדות משוכות גבוהות; באשר למאזן הנוחות - אף הוא נוטה לטובת דחיית הבקשה, מהטעמים שצוינו בתגובת המשיבים כמפורט לעיל.

10.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות הענין אין צו להוצאות.