עע"מ 1904/12 נמוב סנז'נה נ. משרד הפנים

בקשה לסעד זמני במסגרת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן ), שדחה את עתירת המבקשים. עתירה זו כוונה להחלטת המשיב לדחות את בקשת המבקשים להסדיר את מעמד המבקש 2 בארץ כבן זוג של אזרחית ישראלית.

1.

המבקש 2 (להלן: המבקש ), אזרח טורקיה, הסתנן לישראל שלא כדין דרך הגבול עם מצרים בשנת 2002. הוא נעצר והורחק מישראל ביום 15.7.2004. כשבועיים לאחר מכן, שב והסתנן לישראל והורחק בשנית ביום 12.12.2004. בחודש ינואר 2005 הסתנן המבקש בשלישית לישראל, נעצר והועמד לדין פלילי. ביום 19.5.2005, לאחר שהורשע בשלוש עבירות של הסתננות וכניסה לישראל שלא כחוק, נגזרו עליו חמישה חודשי מאסר בפועל וארבע חודשי מאסר מותנה. בין לבין, הגיש המבקש בקשה להכיר בו כפליט, אלא שתיקו נסגר מחמת חוסר מעש. ביום 11.10.2005 הורחק המבקש – בפעם השלישית – מישראל. בשנת 2006, שב המבקש והסתנן לישראל בפעם הרביעית. הוא שב וביקש לקבל הכרה כפליט ובקשתו נדחתה. לכן, הוא התבקש לעזוב את ישראל עד יום 12.5.2007. בשנת 2007, הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף בגין ההסתננות הרביעית לישראל. בחודש מאי 2010, הוא הורשע ונגזר עליו עונש מאסר של שבעה חודשי מאסר בפועל וקנס.

1.

עוד לפני הרשעתו האחרונה, פנה המבקש אל המשיב בחודש ינואר 2010 בבקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח נישואיו למבקשת 1 (להלן: המבקשת ). ביום 8.2.2010 הוגשה בקשת בני הזוג למתן מעמד שאליה צורפה תעודת נישואין מפרגוואי. ביום 16.6.2010 נערך למבקשים שימוע, והוחלט כי הם יוכלו להתחיל את ההליך המדורג בכפוף להפקדת ערבות בסכום של 50,000 ש"ח, וכך עשו. המשך התהליך התעכב בשל מאסרו של המבקש, והמשיב קבע מועד לשימוע נוסף לאחר שחרורו של המבקש מהכלא. לאחר שסיים המבקש לשאת בעונשו, התקיים לבני הזוג שימוע נוסף (ביום 3.2.2011). בעקבות השימוע, החליט המשיב שלא לאפשר למבקשים להתחיל בהליך המדורג והורה למבקש לעזוב את ישראל תוך 14 ימים. נגד החלטה זו הגישו המבקשים השגה שנדחתה על-ידי ועדת ההשגה לזרים (להלן: הוועדה ) וזו החליטה, ביום 3.7.2011, לדחות את השגת המבקשים.

2.

בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן ) דחה את עתירת המבקשים נגד החלטת הוועדה. בית המשפט קבע כי החלטת הוועדה היא החלטה מנומקת שאיננה חורגת ממתחם הסבירות. בין היתר, נקבע כי חלק מהסתירות שעליהן עמדה הוועדה במידע שמסרו בני הזוג הראיונות אכן מעורר חשש בדבר כנות הקשר הזוגי ביניהם.

3.

המבקשים הגישו ערעור לבית משפט זה, שבו הם מבקשים את ביטול פסק-דינו של בית המשפט קמא והשבת המבקש להליך המדורג לקבלת מעמד בישראל. נטען כי הם הכירו בשנת 2007 וחיים כבני-זוג תחת אותה קורת גג מזה שנים, תחילה כידועים בציבור והחל משנת 2009 כזוג נשוי. בין היתר, מפנים הם לתעודת נישואים, הסכם חיים משותפים והעתק אישור פנייה לקופת חולים בעניין טיפולי הפריה. כמו-כן הם מציינים כי הביטוח הלאומי אף שלל מהמבקשת קצבאות בשל קביעתו כי המבקשים חיים כבני זוג תחת קורת גג אחת. המבקשים טוענים כי מקריאת החלטת הוועדה עולה כי דחיית בקשתם נובעת בעיקרה מהתרשמותו השלילית של המשיב מניסיונותיו הקודמים של המבקש לקבל מעמד בארץ כפליט, ומאופן כניסתו – בניגוד לחוק – לארץ. המבקשים טוענים כי הוועדה מוסמכת לבחון אך ורק את כנות הקשר ביניהם, ואל לה מלהכניס שיקולים שאינם בגדר סמכותה הקבועה בנהלי המשיב. לדבריהם, ההבדלים בין הגרסאות שמסרו בראיונותיהם הם דקים ובלתי משמעותיים, וההתייחסות אליהם נועדה לכסות על הטעם האמיתי העומד בבסיס ההחלטה – שהוא כאמור התרשמותה השלילית של הוועדה מהמבקש. המבקשים טוענים כי השימועים התנהלו בשפה העברית, שאותה הם דוברים ברמה בסיסית בלבד, וגם לכך יש ליתן משקל. בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה בקשה לסעד זמני שלפיו ייאסר על המשיב להרחיק את המבקש מהארץ או להשימו במשמורת – עד להכרעה בערעור. המבקשים סבורים כי סיכויי הערעור גבוהים, ושיקולי מאזן הנוחות נוטים לטובת מתן הסעד.

4.

המשיב מתנגד לבקשה. לדבריו, סיכויי הערעור אינם גבוהים על רקע פסק-דינו המנומק של בית המשפט קמא שבו נקבע כי החלטת הוועדה בעניינו של המבקש מושתת על בסיס ענייני ואינה חורגת ממתחם הסבירות. לדבריו, גם שיקולי מאזן הנוחות תומכים בדחיית הבקשה, שכן ככל שיתקבל הערעור בסופו של דבר, יוכל המבקש לשוב לארץ, ואין מדובר בצעד בלתי הפיך.

דיון והכרעה

5.

כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, באופן שאם לא יינתן הסעד הזמני ייגרם לו נזק בלתי הפיך (ראו, למשל: עע"ם 1832/09 פניסטרניה נ' מינהל האוכלוסין – משרד הפנים (לא פורסם, 29.3.2009); עע"ם 7004/11 לייבמן נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (לא פורסם, 3.10.2011)). לאחר שעיינתי בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ומבלי לקבוע מסמרות, אין בידי לקבוע כי סיכויי המבקשים להתגבר על הקביעות בו הם גבוהים. בהינתן מסקנתי זו, שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לכיוון דחיית הבקשה. בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי הנזק הנגרם כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור למניעת הליכי הרחקה מן הארץ אינו בלתי הפיך, שכן אם יצלח המבקש את משוכת הערעור, יוכל הוא לשוב לארץ. לא מצאתי לחרוג מכלל זה בענייננו, בהינתן מסקנתי בהתייחס לסיכויי הערעור; מה גם שמדובר באזרח טורקיה, שעלות המסע בינה לבין ישראל אינה גבוהה באופן יחסי.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.