עע"מ 2067/18 דליה אזוב נ. המועצה הארצית לתכנון ובניה , משרד האוצר

השופט ע' פוגלמן :

1.

ברקע הדברים הצריכים לענייננו, עתירה נגד החלטתה של ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ובנייה (להלן: ועדת המשנה ) בערר 35/15, בעניין תכנית מתאר מקומית לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה מספר 10038 (להלן: התכנית ), שהוגשה בהתאם לסעיף 23 לתכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה –

תמ"א 38, ואושרה על ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. התכנית התייחסה בין היתר לאפשרות של "שדרוג הנדסי מלא" ולקבלת זכויות בנייה כדי לבצעו.

2.

עתירה מנהלית שקדמה להחלטה זו (עת"ם 57408-06-14 דליה אזוב נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז ירושלים ) נסבה על החלטת יו"ר הוועדה המחוזית לדחות את בקשות המערערים למתן רשות לערור על אישור התכנית לפני ועדת המשנה (להלן: העתירה הקודמת ). בעתירה הקודמת העלו העותרים טענות רבות נגד התוכנית, אולם רק בשני נושאים הנוגעים לסוגייה של "שדרוג הנדסי מלא" כאמור לעיל, מצא בית המשפט (כב' הנשיא ד' חשין ) הצדקה למתן רשות ערר לפני ועדת המשנה.

3.

בהמשך, הגישו המערערים הודעת ערר לוועדת המשנה, בה חרגו מנושאי הדיון כפי שהוגדרו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. ועדת המשנה ציינה בהחלטתה מיום 27.10.2017 כי לא אפשרה למערערים לחרוג מהגבולות שנקבעו לערר בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ודנה אך בסוגיית ה"שדרוג ההנדסי המלא". לגוף העניין קיבלה ועדת המשנה את טענות המערערים וקבעה כי אין מקום להגדרת "שדרוג הנדסי מלא" בתוכנית, ולפיכך "יש למחוק מהוראות התכנית את המילים 'שדרוג הנדסי מלא' ולתקן בהתאם למחיקה זו את ההוראות הטעונות תיקון בתכנית".

על החלטה זו הוגשה העתירה נושא ההליך שלפנינו.

4.

המערערים טענו, בין היתר, כי נימוקי הוועדה שגויים וכי הוועדה חרגה מסמכותה בכך שלא דנה גם בנושאים החורגים מהרשות שניתנה בפסק הדין בעתירה הראשונה. בית המשפט לענייניים מינהליים (כב' השופט א' אברבנאל ) הורה על דחיית העתירה על הסף לאחר שקיבל תגובה בכתב מהמשיבים ותגובה מהמערערים בהתייחס לתגובת המשיבים. נקבע כי פסק הדין בעתירה הקודמת הגדיר באופן ברור את מסגרת הדיון בערר, ולפיכך לא היה מקום לחרוג ממנו ולברר סוגיות נוספות. עוד נקבע כי ועדת המשנה קיבלה את עמדתם של המערערים והורתה על תיקון התכנית בסוגיית השדרוג ההנדסי המלא, ובנסיבות אלה אין מקום לשמוע במסגרת דיונית זו טיעונים כנגד הנמקותיה של הוועדה. נקבע גם כי השגות בשאלה הפרשנית אותה מבקשים המערערים לברר תוכלנה להישמע במסגרת דיון בבקשה קונקרטית להיתר בנייה ככל שתוגש למוסדות התכנון, ובמידת הצורך בפני ערכאות שיפוטיות במסגרת ביקורת שיפוטית עליהם. משכך העתירה נדחתה על הסף בהיעדר עילה והמערערים חויבו בהוצאות המשיבים.

מכאן הערעור שלפנינו.

5.

המערערים טוענים כי לא היה מקום לדחיית העתירה על הסף; כי על ועדת המשנה היה לדון בסעיפים נוספים בתכנית שאותם העלו, גם אם אין הם נכללים בגדר הרשות שניתנה בפסק הדין בעתירה הראשונה; וגם כי על בית המשפט היה לדון בהוראות נוספות של התכנית שאליהן התייחסו המערערים בעתירתם, כמו גם בהנמקות ועדת המשנה. עוד נטען כי המשיבות פעלו בחוסר תום לב ואי ניקיון כפיים בשל כך שלא ביצעו את החלטת הוועדה למחיקת הוראות בדבר השדרוג ההנדסי המלא מהתכנית. בצד האמור, ביקשו המערערים כי יבוטל חיובם בהוצאות. המשיבים מצידם סבורים כי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים.

6.

לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים לא מצאנו עילה להתערב בפסק דינו המנומק של בית המשפט קמא. בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדחות עתירה על הסף בהיעדר עילה גם בלא לקיים דיון במעמד הצדדים (תקנה 7(א)(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). במקרה שלפנינו פעל בית המשפט בגדר סמכותו כאשר דחה את העתירה על הסף גם בלא שקיים דיון במעמד הצדדים, לאחר קבלת תגובה ומשמצא כי העתירה נעדרת עילה.

7.

שקלנו את טענות המערערים המתייחסות להכרעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים. מצאנו כי לא נפלה טעות בקביעת העובדות, וכי הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית של בית המשפט ולא נפלה בה טעות שבחוק. אנו דוחים אפוא את הטענות בגדר סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נוסיף, בצד האמור, כי לא היה בידי המערערים להעלות בעתירתם השנייה טענות נוספות הנוגעות לתכנית. הסעד היחיד שניתן בגדר פסק הדין בעתירה הראשונה התייחס למתן רשות ערעור בוועדת המשנה בסוגייה עליה עמדנו. בכך מוצו הסעדים האפשריים בכל שאמור בתכנית, ולא ניתן לפתוח מחדש הליכי ביקורת שיפוטית בהתייחס אליה, למעט ביקורת שיפוטית על החלטתה האחרונה של ועדת המשנה.

8.

אשר לטענה בדבר אי ביצוע הוראות ועדת המשנה. טענה זו לא הוכרעה בערכאה הראשונה. הטענה אמנם נכללה בבקשת הסעדים בסעיף 16 לעתירה, אך ההתייחסות אליה הייתה בזיקה לכותרת המפנה לסעיף 3.4 לעתירה שעניינו בטענה כי ועדת המשנה לא מילאה את חובתה על פי פסק הדין בעתירה הראשונה. מדובר אפוא באי בהירות בכתב העתירה שהביאה לכך שהטענה המועלית לפנינו לא התבררה לגופה. איננו רואים לברר טענה זו (המוכחשת על ידי המשיבים) לראשונה בערכאת הערעור. על אף אי הבהירות בעתירה בהקשר זה, כמפורט לעיל, ולפנים משורת הדין, איננו חוסמים את דרכם של המערערים להגיש עתירה נפרדת בעניין זה, ככל שהם סבורים שיש עילה לכך. ממילא, אין אנו רואים להיעתר לבקשה להוספת ראיות נוספות בסוגייה זו, שטרם התבררה בערכאה הדיונית.

9.

לא מצאנו עילה להתערב בפסיקת ההוצאות בערכאה הדיונית, אולם בהתחשב באי הבהירות בסוגייה האחרונה עליה עמדנו, חיוב המערערים בהוצאות בערכאתנו יהיה על הצד הנמוך.

הערעור נדחה אפוא. המערערים (ביחד ולחוד) ישלמו למשיבות 1 – 3 (ביחד) הוצאות משפט בסך 7500 ש"ח. סכום זהה ישולם למשיבה 4.