עע"מ 2098/10 יוסף רזניק נ. מועצה מקומית מטולה

1.

המבקשים עתרו לבית-המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים, לביטול החלטה של המועצה המקומית מטולה להפקיע שטח הנמצא בבעלותם, לצורך הכשרתו כחניון של בית-ספר. לביסוס עמדתם הצביעו המבקשים על מספר פגמים פרוצדוראליים אשר נפלו, לטענתם, בהליך ההפקעה. אולם, בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי לא נפל כל פגם בהליך.

2.

משנדחתה עתירתם הגישו המבקשים ערעור לבית-משפט זה, ומאחר ולטענתם החלה המועצה בהכשרת השטח, פנו בבקשה למתן צו מניעה עד להכרעה בערעור. לטענתם, פעולות המשיבות יוצרות עובדות בשטח ומקשות על גיבושה של הסכמה משותפת במסגרת משא ומתן המתנהל בין הצדדים. זאת, בייחוד נוכח נכונותם העקרונית לפעול ל"מימוש עצמי", שייתר את הצורך בהפקעה ובד בבד ימלא את הצורך הציבורי שביסודה. בתשובתן מתארות המשיבות מצב עובדתי שונה, לפיו הן כלל אינן פועלות במקרקעין נושא הערעור. מכל מקום, לטענתן, אין הבקשה עומדת בתנאים שנקבעו למתן צו מניעה זמני, נוכח סיכויי הערעור הקלושים ונטיית מאזן הנוחות לצידן.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה וצרופותיה, שוכנעתי כי לא הוכחה עילה לקבלתה. הלכה היא ששני שיקולים עיקריים עומדים ביסוד ההחלטה להעניק סעד זמני בשלב הערעור: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, קרי, מידת הפגיעה העלולה להיגרם לבעל הדין שביקש את הסעד אם לא יינתן לו מבוקשו, לעומת מידת הפגיעה העלולה להיגרם לבעל הדין האחר, אם יינתן הסעד ( ע"א 2398/97 אייל נ' אייל , פ"ד נא(5) 608 (1997)) ; עע"מ 8256/09 רפיד ויז'ן נ' עירית חיפה (טרם פורסם, 30.11.09)). באשר לסיכויי הערעור – נוכח היות ההליך תלוי ועומד, לא ארחיב בכך ודי לי שאציין כי בית-המשפט קמא דן בטענות הרבות שהעלו המבקשים ודחה אותן אחת לאחת. באשר למאזן הנוחות – המבקשים לא הראו כל טעם מדוע נזקם כבד יותר מנזקי המועצה בבואה להסדיר החניה לבאי בית-הספר שבגבולה. מדובר בקרקע לא בנויה שאיננה משמשת כיום את המבקשים ואשר השינוי, שהכשרתה בידי המועצה עתיד ליצור, הינו הפיך. במצב דברים זה, ככל שיתקבל ערעור המבקשים, הנזק שייגרם להם מן המצב החדש אינו רב, בעוד שמן העבר השני, הנזק הגלום בהיעדר חניה סלולה ובטיחותית הינו משמעותי. המבקשים סומכים את ידיהם בעיקר על חלופת "המימוש העצמי", המהווה צעד מקדים להפקעה, במסגרתו נבחנת האפשרות כי מימוש הצורך הציבורי שלשמו מבקשים להפקיע את הקרקע ייעשה על-ידי בעל הקרקע

(ע"א 396/98 מדינת ישראל נ' פז חברת נפט בע"מ , פ"ד נ"ח(3) 145 (2004)). עם זאת, משההפקעה הפכה לעובדה מוגמרת, מתייתר הדיון בחלופה של "מימוש עצמי" באשר הבעלים הרשום של הקרקע הינה המועצה ולא המבקשים. מכל מקום, אינני נדרש להיכנס לעובי הקורה בעניין זה נוכח קביעתו של בית-המשפט קמא כי המבקשים גילו כוונתם שלא לאפשר את השימוש הציבורי בקרקע, וכי חובת המפקיע לנקוט בחלופת "המימוש העצמי" איננה מוחלטת.

4.

דין הבקשה אפוא להידחות, ובכך בטל צו המניעה הארעי מיום כ"ה בתמוז התש"ע (7.7.10). המבקשים ישלמו למשיבות שכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ש"ח.