עע"מ 2165/20 משה אליהו נ. רשות מקרקעי ישראל - מחוז ירושלים

1.

לפנַי בקשה למתן סעד זמני, בגדרה מבקש המערער, משה אליהו, ליתן צו האוסר את מכירת הקרקע הידועה כמגרש 1030 במתחם ההרחבה במושב אדרת (להלן: המגרש ) עד מתן החלטה אחרת.

2.

ביום 8.8.2005 פנה אליהו למשיבה בבקשה להקצות לו את המגרש בפטור ממכרז. במסגרת הבקשה, התחייב אליהו להמציא מסמכים נוספים, וביניהם אישור המנהלה להסדרים במגזר החקלאי, וזאת עד ליום 18.8.2005. ביום 17.8.2005 הגיש אליהו מסמכים נוספים, וביניהם אישור המנהלה משנת 1997. בהמשך פנו כונסי הנכסים של אגודת המושב למשיבה, בבקשה לקבל לידיהם מסמכים שונים, תוך הצגת חשש שמא האישור משנת 1997 אינו אותנטי. בסופו של דבר, ביום 21.11.2006, שלחה המשיבה מכתב לכונסי הנכסים, שבו הורתה להם להמציא את אישור המנהלה בתוך תשעה ימים, ולא – "העיסקה לא תובא לאישור, ולא תוכלו לבוא בכל טענה בנושא זה ". עוד הובהר, כי "אם לא יומצא המסמך כאמור לעיל לא נוכל להחיל את החלטה 737, והעיסקה תאושר עפ"י החלטות אשר תהיינה בתוקף לעת אישורה. אין באמור לעיל משום התחייבות כלשהי לביצוע העיסקה" .

3.

ביום 2.4.2015, בחלוף כמעט עשור מאז בקשת ההקצאה, פנה אליהו לנציגת המשיבה בכתב. אליהו ציין, כי פנייה זו נעשית בהמשך לכך ש "בתאריך 16.6.2014 הייתי במשרדך והתבקשתי להמציא מכתב ". בפנייתו טען אליהו, כי פנה למשיבה בטלפון פעמים רבות, והובטח לו כי בקשתו תטופל בדחיפות, אך טרם נעשו צעדים בעניין. עוד הוסיף אליהו: "ודאי את תוהה למה המתנתי זמן כה רב ולא פעלתי משפטית בנושא, הסיבה היא שהעדפתי לפרנס את משפחתי בדוחק ולא לפרנס עורכי דין בטיפול מול המינהל והממסד הקר במדיניותו". בהמשך ביקש אליהו מהמשיבה לבוא לקראתו "ולעזור [לו] בנושא זה לפנים משורת הדין" . בתשובה, ענתה המשיבה, כי מכתבה מיום 21.11.2006 מדבר בעד עצמו; משלא הומצאו המסמכים הדרושים, לא קודמה ולא אושרה עסקה ביחס למגרש. חלפה-עברה כשנה, ואליהו פנה למשיבה פעם נוספת, הפעם בבקשה "לקבל הסבר" מדוע לא הועברו הזכויות במגרש על שמו, אף על-פי שהמציא את כל המסמכים הנדרשים. ביום 23.1.2017 דחתה המשיבה את בקשתו בציינה, כי אין לה אלא לחזור על האמור במכתבה הקודם. הודגש, כי כבר במכתב משנת 2006 הובהר לאליהו שאם לא ימציא את המסמכים – העסקה לא תאושר. בחלוף שנה נוספת, פנה אליהו לבית משפט השלום בירושלים בהמרצת פתיחה, אולם בתום דיון שהתקיים ביום 10.6.2019, נמחקה התובענה, לאחר שהצדדים הסכימו שההליך המתאים הוא עתירה מנהלית.

4.

ביום 12.6.2019 הגיש אליהו עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, במסגרתה ביקש לבטל את החלטת המשיבה שלא לדון בבקשתו, ולהורות לה להעניק לו היתר על הזכויות במגרש כבן ממשיך. לטענת אליהו, כלל המסמכים הנדרשים הוגשו למשיבה, אך זו "עשתה הכל לטרפד את העסקה" , תוך הצגת "אמתלות שונות ושקריות ", והכל במטרה "לא לחתום על הזכויות בקרקע ולמנוע את זכויותיו [...] כבן ממשיך" . עתירתו של אליהו נדחתה על הסף, מחמת שיהוי ניכר בהגשתה. בפסק הדין עמד בית המשפט על כך, שבמשך כעשר שנים, בין המצאת המסמכים לבין פנייתו למשיבה, נמנע אליהו מלעמוד על הזכויות שלהן הוא טוען. גם לאחר שקיבל את תשובת המשיבה לפנייתו הראשונה, המתין אליהו בחוסר מעש למעלה משנה עד אשר פנה בבקשה נוספת. לאחר שגם בקשה זו נדחתה, חלפה כשנה נוספת עד שנקט בהליכים משפטיים. להתנהלות זו מצד אליהו, לא ניתן הסבר מספק.

5.

אליהו לא השלים עם פסק הדין, וביום 19.3.2020 הגיש ערעור ובצדו הבקשה שלפנַי, ליתן צו זמני האוסר על מכירת המגרש. לטענתו, יש לזקוף את השיהוי לחובת המשיבה, שכן היא זו שטענה שאישור המנהלה אינו אותנטי, וכיום "הוכח כי מדובר במסמך אותנטי" . עוד מלין אליהו על כך שבמשך שנים ניהלה המשיבה תכתובת עם כונס הנכסים של אגודת המושב, מבלי לכתבו. כמו כן נטען, כי המשיבה נוהגת ב "אכיפה בררנית" ואינה נוהגת עם המערער באופן שבו נהגה בעניינים אחרים. עוד מציין אליהו, כי יש להעתר לבקשה בדחיפות, שכן המשיבה הציעה את המגרש למכירה כחלק ממכרז שתחילתו ביום 17.3.2020.

6.

לאחר שנתתי דעתי על הבקשה, על נימוקיה, ועל פסק הדין של בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. טענתו של אליהו, לפיה הוכח כי אישור המנהלה שהציג אותנטי, ולכן המשיבה היא זו שהשתהתה, נבחנה בבית המשפט המחוזי, שקבע כי היא "נראית קלושה למדי" . ממילא, אין בטענה זו או בטענותיו האחרות משום הסבר לשיהוי הרב בהעלאת טענותיו. אם לא די במשוכת השיהוי שעל אליהו לצלוח, גם לגופו של עניין קבע בית המשפט המחוזי, כי "סיכוייה של העתירה נמוכים" ; ולא בכדי קבע כך, לאור נימוקיו. מבלי לטעת מסמרות בשלב מקדמי זה, דומני אפוא שסיכויי הערעור להתקבל אינם מן המשופרים. משאלו הם פני הדברים, אין הצדקה לעכב את הליכי המכרז ואת מכירת המגרש.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.