עע"מ 2199/22 FIADOTAUB ALIAKSANDR נ. משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה

1.

בקשה למתן סעד זמני, שימנע את הרחקת המבקשים מישראל, עד לאחר מתן פסק דין בערעור שהגישו לבית משפט זה, על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (פסק דין מיום 16.3.2022; עת"מ 28982-02-22; השופט א' רון ). הערעור הוגש, לאחר שעתירת המבקשים , לקבלת מעמד עולה בישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות ) , נדחתה על הסף.

2.

המבקש 1 (להלן: המבקש ) הוא אזרח בלרוס, המבקשת 2 היא אשתו, והמבקש 3 הוא בנם המשותף. ביום 17.10.2019 באו המבקשים בשערי מדינת ישראל, באמצעות אשרת תייר מסוג ב/2, שהיתה בתוקף עד יום 10.11.2019. בהמשך הוארך תוקף האשרה פעם ופעמיים, עד יום 8.6.2020. ביום 30.10.2019 הגיש המבקש בקשה לקבלת מעמד עולה בישראל, בטענה כי אמו יהודייה, ועל כן הוא זכאי לעלות ארצה, על-פי חוק השבות. ביום 23.11.2020 נדחתה הבקשה. בנימוקי הדחייה צוין, כי המבקש לא הוכיח את יהדותו כנדרש, ולמעשה, מהצהרתו עולה כי הוא נוצרי. ממילא, נקבע כי המבקש אינו עומד בתנאי המעוגן בסעיף 4ב לחוק השבות, שלפיו: "לענין חוק זה, 'יהודי' – מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת" . ערר שהגיש המבקש נדחה גם הוא, ביום 15.8.2021, מנימוקים דומים. בהחלטה צוין, כי על המבקשים לצאת מן הארץ בתוך 30 ימים.

3.

חרף האמור בהחלטה, בחרו המבקשים שלא לצאת מן הארץ. חלף זאת, ביום 24.10.2021 פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בבקשה למתן ארכה להגשת עתירה נגד החלטת המשיבה מיום 15.8.2021 (עת"מ 55434-10-21). המבקש טען, כי הוא ממתין בשלב זה ל הכרעת בית הדין הרבני, בבקשה שהגיש לבירור יהדות ולשִׁיבָה ליהדות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו, וכן גם לבקשת ארכה נוספת שהוגשה לאחר מכן, ובכך אִפשר למבקש להגיש את העתירה, עד יום 31.12.2021 (ארבעה וחצי חודשים לאחר המועד שבו ניתנה ההחלטה).

4.

ביום 29.12.2021 הגיש המבקש בקשה שלישית למתן ארכה, וזו נדחתה, בהחלטה מיום 2.1.2022. אף על-פי כן, רק ביום 13.2.2022, כחודש וחצי לאחר מכן, הוגשה העתירה מושא הערעור דנן, וביום 16.2.2022 הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.2.2022, דחה בית המשפט את הבקשה, בקובעו כי העתירה הוגשה

"בשיהוי כבד ובניגוד מוחלט להחלטתי [מיום 2.1.2022] [...];

העותרים שוהים בארץ שלא כחוק; אין כל מניעה לפעול לזכאות לפי חוק השבות גם בשעה שמצויים אלה שמבקשים זאת מחוץ לתחומי המדינה [...]; ואף כלל לפיו מוחרגות עתירות שעניינן בטענות לזכאות על פי חוק השבות מתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים וניתן להגיש עתירות גם באיחור, לא קיים. בוודאי שאין כלל זה קיים כשכבר ניתנה החלטה שיפוטית מפורשת שמונעת זאת" .

5.

ביום 16.3.2022 ניתן פסק דין, שבו נדחתה העתירה כולה על הסף. בית המשפט המחוזי קבע, כי התנהלות המבקשים מלמדת על "כשל בניקיון כפיים ועל עשיית דין עצמי" ; כי המבקשים מנסים למשוך זמן באופן אסטרטגי; וכי מדובר ב "הליך שאין בו כל טעם" ,

שכן המבקשים תולים תקוות רבות בהליך המתנהל במקביל בבית הדין הרבני. ברם, גם אם הליך זה ישיג לבסוף את מטרתו, "ממילא, יידרשו גם במצב זה העותרים לפנייה מחודשת למשיבה" .

6.

ביני לביני, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (בר"ם 2201/22), על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה למתן צו ביניים. בהחלטה מיום 4.4.2022 דחה השופט ע' פוגלמן את הבקשה: "משניתן פסק דין שדוחה את העתירה, אין מקום למתן סעד זמני במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים בעתירה" . משהוגש בינתיים הערעור דנן, הוסיף השופט פוגלמן , כי "למבקשים שמורה האפשרות להגיש בקשה למתן סעד זמני במסגרת [ההליך דנן]" .

מכאן הבקשה שלפנַי.

7.

המבקשים מעלים בבקשתם טענות מטענות שונות, ובין היתר טוענים, כי "הרחקתם מן הארץ כיום הינה אמצעי שפגיעתו קשה ביותר עבור המבקשים, העומד בניגוד לכללי ההליך ההוגן ומונעת מהם זכות להשמיע את טענותיהם, להשיג על החלטות המשיבים ולהיות נוכחים בדיון במסגרת הערעור" ; כי הדבר כרוך ב "השלכות הומניטריות קשות ביותר" , משום שהם מסייעים להוריו של המבקש, המתגוררים בארץ, ובפרט לאם המבקש, אשר רק בזכות תמיכתם השוטפת "מצליחה [...] להתמודד עם מצבה הבריאותי הקשה" ; כי "השארתם של המבקשים בישראל אינה פוגעת באפשרותה של המשיבה לדרוש את יציאתם בסופו של דבר במידה והערעור לא יתקבל" ; וכי הדבר גם יפגע ב "הליך השיבה ליהדות אותו החלו המבקשים עוד בטרם ניתנו החלטות סירוב מצד המשיבה" .

עוד טוענים המבקשים, כי " סיכויי הערעור להתקבל הינם גבוהים" , בין השאר משום ש "אף אם תתקבל גרסת המשיבה ש[המבקש] אכן המיר את דתו, דבר שמוכחש מכל וכל [...] יש לאפשר לו להוכיח כי חדל להיות 'בן דת אחרת'" . זאת, בהתאם לפסיקה המאפשרת הכרה בחזרה בתשובה במקרים מסוג זה. בנוסף, המבקש טוען כי "רישומו כנוצרי היה שגוי" , וכי "מלבד הצהרתו של [המבקש] בטפסי בקשתו לעליה, אין עוד כל סממן להשתייכותו לנצרות" . לא זו אף זו: נטען כי המבקש "משתייך לקהילה יהודית בבית חב"ד, מנהל אורח חיים חילוני, תוך שמירה על המסורת היהודית" . בכל הנוגע לסוגיית השיהוי, נטען כי "לא ניתן לקבל את טענת המשיבה שהעתירה הוגשה בשיהוי כאשר היא בעצמה מתנהלת בחוסר תום לב תוך שהיא משתהה במתן החלטותיה" , וכן כי "המבקשים מעולם לא זנחו את בקשתם אלא ההפך" , שכן הם "פעלו ללא הרף למען הסדרת מעמדם" .

8.

לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, ונתתי דעתי על נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בשלב שלאחר מתן פסק דין על-ידי הערכאה הדיונית, "כוחם של הצדדים אינו שווה. מי שזכה בדינו, זכאי למימוש מיידי של פסק הדין, ועל כן, על המערער המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין, מוטל נטל מוגבר לשכנע מדוע לדידו יש להורות אחרת"

(עע"ם 1534/21 הרמטכ"ל נ' פלוני , פסקה 15 (18.4.2021)). הדברים נאמרו אמנם ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע, אך הגיונם יפה גם ביחס לבקשה למתן סעד זמני בערעור (ראו, בין רבים: עע"ם 7975/12 פלוני נ' משרד הפנים – יחידת הטיפול במבקשי מקלט (26.11.2012)). בנסיבות העניין דנן, לא התרשמתי כי המבקשים נשאו בנטל המוגבר המוטל עליהם, ולא הוכיחו מדוע נדרש במקרה זה להורות אחרת. כידוע, בבואו לבחון אם לקבל בקשה למתן סעד זמני, שניים הם השיקולים שאותם על בית המשפט לשקול: סיכויי הערעור, ומאזן הנוחות; לפי ההלכה הפסוקה, משקל הבכורה ינתן לשיקולי מאזן הנוחות. כמו כן, בין שני השיקולים הללו מתקיימים יחסי גומלין של 'מקבילית כוחות' – ככל שסיכויי הערעור להתקבל יהיו נמוכים יותר, אזי שיקול מאזן הנוחות יזכה למשקל גבוה יותר.

9.

תחילה, על פני הדברים נראה, מבלי לקבוע מסמרות, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. אף מבלי להידרש בשלב זה לכל פרט ופרט – הדברים יבחנו לעומקם בעת בירור הערעור גופו – די אם אומר כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, תוך התעלמות מדחיית בקשת הארכה האחרונה שהגישו המבקשים, ומקביעת המשיבה כי עליהם לעזוב את הארץ. למעשה, עובדות אלה עצמן גם מעידות על עשיית דין עצמי, ועל אי-ניקיון כפיים מצד המבקשים. בנוסף, טעם רב מצאתי בדברי בית המשפט המחוזי, כי ממילא תידרש פניה מחודשת לרשות, אם ההליך המתנהל בבית הדין הרבני יעלה יפה.

10.

בכל הנוגע לשיקולי מאזן הנוחות, שכאמור להם ניתן משקל הבכורה: המשיבה טענה לפני בית המשפט המחוזי, בתגובתה לבקשה למתן צו ביניים, כי משעה שהמבקשים נדרשו לצאת מהארץ, תוך 30 ימים ממועד דחיית הערר, ממילא "צו הביניים המבוקש מהווה בפועל צו עשה, המיועד לשנות מצב קיים, ולא לשימור המצב הקיים. צווי עשה כאלה, ובמיוחד במסגרת בקשות למתן צווי ביניים, ניתנים במשורה ובמקרים חריגים בלבד" . אכן, כטענתה, על-פי ההלכה הפסוקה, סעד זמני מסוג 'צו עשה', לא ינתן אלא במקרים שבהם נוכח בית המשפט לגלות כי התערבותו חיונית לשם מניעת תוצאה קשה ביותר (ראו למשל: עע"ם 8169 אלטורק נ' משרד הפנים (21.3.2010); בר"ם 8247/08 עיריית תל אביב-יפו נ' פרג אירועים בע"מ (18.12.2008); בר"ם 5209/15 ח'לאילה נ' ראש עיריית סכנין (16.9.2015)). תוצאה קשה כזו – אינה מתקיימת בענייננו. כאמור, את עיקר טענותיהם מבססים המבקשים על הנזק הדיוני שצפוי להיגרם להם, לטענתם, כתוצאה מהרחקתם מישראל. ואולם, כפי שנקבע לא אחת, "ההשקפה המקובלת בקרב שופטיו של בית משפט זה היא כי ניתן להמשיך ולנהל את ההליכים המשפטיים כאשר מי שמבקש להסדיר את מעמדו בישראל שוהה בארץ מוצאו" (עע"ם 3432/13 פלוני נ' מדינת ישראל –

משרד הפנים (13.5.2013); עע"ם 3431/13 קבאסאג נ' משרד הפנים (14.5.2013); עע"ם 8345/12 פלונית נ' בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (20 .11.2012)). נראה אפוא, כי הנזק הדיוני הנטען, איננו 'קשה ביותר'; רחוק מכך. ממילא, לא קמה עילה להתערבותנו. מעבר לכך, למבקשים לא יגרם נזק בלתי הפיך אם לא ינתן להם הסעד הזמני המבוקש, שכן אם דרכם בערעור תצלח, יוכלו לשוב בעתיד לישראל (ראו: עע"ם 3342/20 נוביצקי נ' משרד הפנים (21.7.2020); עע"ם 3299/16 דינר נ' משרד הפנים (29.5.2016)). גם טענת המבקשים, לגבי הסיוע להוריו של המבקש, נוכח מצבם הבריאותי – איננה יכולה לעמוד. טענה זו נטענה בעלמא, לא הובאו לה תימוכין, וממילא אין בכוחה כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתם.

11.

סיכומו של דבר: משנמצא כי סיכויי ההליך נמוכים, ובעיקר – משמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, הבקשה למתן סעד זמני נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תגובה, ולא בלי התלבטות, לא אעשה צו להוצאות.