עע"מ 2297/22רגאאי אבו סיף נ. ועדת המאויימים של משרד הביטחון

לפנַי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (השופטת ג' רביד ) בעת"מ 37671-12-21 מיום 17.3.2022.

1.

ביום 16.6.2020 פנה המבקש למשיבה 1 (להלן: הוועדה ) בבקשה ליתן לו היתר שהייה בישראל בשל הטענה כי נשקפת לו סכנה אם ישהה בשטחי איזור יהודה ושומרון (להלן: האיזור ). המבקש ציין בבקשתו כי הטעם להכרה בו כמאוים נובע ממעורבותו בניסיון להוציא לפועל עסקה למכירת קרקע באיזור ליהודים. בבקשה טען כי בשל מעורבותו באותה עסקה הוא נעצר על ידי גורמים מטעם הרשות הפלסטינית (להלן: הרשות ), ובמהלך ההליך הפלילי שנוהל נגדו ברח משטחי האיזור. לטענתו, ביום 3.4.2019 ניתן נגדו גזר דין בהיעדרו, והושת עליו עונש מאסר בפועל למשך 15 שנים ועבודות פרך.

2.

בין הוועדה לבין המבקש התנהלו התכתבויות שונות, על רקע טענות שונות וסותרות שהעלה המבקש. תחילה טען כי מאז שברח מהאיזור לאחר מעצרו בשנת 2017, לא חזר לשם כלל; בהמשך טען כי עזב את האיזור רק בחודש אפריל 2019; מאוחר יותר טען כי עובר למתן גזר הדין נגדו הוא ברח לירדן; לאחר מכן (ובניגוד לגרסתו הראשונית על פיה לא חזר כלל לאיזור) הודה כי במועד מאוחר לגזר הדין, במהלך חודש נובמבר 2019, ביקר את אשתו וילדיו באיזור; ועוד גרסאות שונות ומשתנות.

3.

ביום 14.12.2021 ניתנה החלטת הוועדה בעניינו של המבקש אשר מצאה כי אין אינדיקציות לסכנת חיים הנשקפת לו ועל כן בקשתו נדחתה. במסגרת ההחלטה צוין כי המבקש החזיק בהיתרים שונים (היתרי מסחר מהשנים 2018-2015; היתרי חיפוש עבודה משנת 2017 ומשנת 2019; היתר רישיון תעסוקה מהשנים 2015-2010 ומשנת 2010) שהדרך להשיגם היא באמצעות הרשות ותוך יצירת קשר עם גורמי הרשות; המבקש עבר במעברים פנימיים בדרך קבע בין השנים 2019-2010 ובמעברים בינלאומיים בשנים 2015-2014, 2017 ו-2019; והוא מחזיק ברישיון נהיגה אשר הנפקתו נעשית דרך הרשות. כמו כן הובהר כי על פי עמדת גורמי הביטחון ומשטרת ישראל אין מידע המעיד על כך שהמבקש נתון בסכנה.

4.

עתירה שהגיש המבקש על החלטה זו לבית המשפט לעניינים מנהליים (ולצדה בקשה לצו ביניים), נדחתה ביום 17.3.2022. בית המשפט קבע כי בקשת המבקש נבחנה על ידי הוועדה באופן יסודי כאשר המבקש לא הצביע על טעות או פגם שנפלו בהחלטה. המבקש לא הצביע על איום כלשהו נגדו, למעט החשש מריצוי עונש מאסר על רקע עסקת מקרקעין שטיבה ופרטיה נותרו עמומים. זאת שעה שהליכים פליליים אינם מבססים כשלעצמם טענת מאוימות, בהעדר אינדיקציות נוספות לסכנת חיים. מה גם, לא הונחה לפני הוועדה ואף לא לפני בית המשפט תשתית ראייתית כשלהי מטעם המבקש בדבר הנסיבות שהביאו לניהול ההליך הפלילי נגדו. בנוסף, על פי גרסת המבקש עצמו אשתו וילדיו חזרו לאיזור והם מתגוררים שם עד היום מבלי שנטען כי הם מאוימים או נרדפים בגלל מעשי המבקש והמבקש לא נמנע מלקיים מגע עם הרשות בנוגע לרשיונות והיתרים שונים שהונפקו לו גם לאחר מתן גזר הדין נגדו.

5.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה בגדרו התבקש גם לתת סעד ביניים אשר ימנע את הרחקתו משטח מדינת ישראל עד להחלטה סופית בערעור. לשיטתו, הן מאזן הנוחות והן סיכויי הערעור הגבוהים מטים את הכף לטובת מתן הסעד המבוקש, בהינתן "הפגמים המוכחים" שנפלו בהליך המנהלי בעניינו ונוכח החשש הקיים לחייו אם יחזור לאיזור.

6.

המשיבים בתגובתם טענו כי דין הבקשה להידחות, שכן לא עלה בידי המבקש להוכיח את התקיימות התנאים המצדיקים מתן סעד זמני בערעור. לטענת המשיבים, סיכויי הערעור נמוכים בהינתן פסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט לעניינים מנהליים אשר קבע כי החלטת הוועדה התבססה כדין ולא נפל בה כל פגם. המבקש מצדו לא הצביע על מסה קריטית ראייתית שעשויה להצדיק תוצאה אחרת מזו שאליה הגיעה הוועדה. לא רק שלא עלה בידי המבקש לספק תימוכין לטענתו בדבר עסקת המכר שעמדה ברקע להליך הפלילי שנוהל נגדו, אלא שהצטברו אינדיקציות רבות לשהות המבקש באיזור ולמגע עם הרשות, אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם טענתו למאוימות. בנסיבות אלו גם מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה, שכן המבקש מוסיף לבקר באיזור ובא בדברים עם הרשות.

7.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. השיקולים החלים על בקשה למתן סעד זמני בערעור הם סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות (ראו למשל: עע"מ 5311/20 פלונים נ' שירות הביטחון הכללי , פסקה 6 (10.12.2020); עע"מ 5692/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 11 (25.8.2020)).

8.

באשר לסיכויי הערעור, ניתן לומר בזהירות המתחייבת כי על פני הדברים, המבקש ניצב לפני משוכה לא פשוטה. זאת בין היתר בהינתן האינדיקציות הרבות לכניסותיו לאיזור במשך השנים ולמגעים שקיים עם גורמי הרשות ללא כל חשש לחייו. מאותו הטעם גם לא ניתן לומר כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. העובדה שהמבקש אינו נרתע מלהיכנס לשטחי האיזור (כשהוא "מזגזג" בין גרסאות שונות בקשר לכך) אינה עולה בקנה אחד עם בקשתו למתן סעד זמני המבוססת על "חשש לחייו" אם יורחק לאיזור. מתן סעד זמני מן הסוג המבוקש גם אינו תואם מצב שבו הטוען למאוימות בא במגע עם הגורם אשר לטענתו יוצר את האיום נגדו והוא נכנס לאיזור ויוצא ממנו ללא כל מפריע.

הבקשה נדחית.