עע"מ 2332/17 הועדה המקומית לתכנון ולבניה טירה נ. דר' מוחמד עיראקי

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד (השופט א' סטולר) אשר פסק ביום 2.3.2017 כי על המבקשת 1 (להלן: הועדה המקומית ) להנפיק למשיב היתר בנייה בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.

1.

ביום 6.7.2015 קבעה ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז כי בקשה להיתר בנייה שהגיש המשיב תואמת את הוראות התוכנית המפורטת הרלוונטית ולכן יש לאשר את בקשתו בכפוף להשלמת דרישות טכניות המופיעות בהודעת הועדה המקומית מיום 2.4.2015 (להלן: דרישות הועדה המקומית ו- ההחלטה מיולי 2015 , בהתאמה), ואלו הן:

1.התאמת הבקשה לטר/2800 המאושרת.

2. אישור הג"א.

3.אישור מכבי אש.

4.חישובים סטטיים והצהרת מהנדס.

5.תכנית פיתוח למגרש.

6.התאמת הבקשה לחמ/2494.

7.תכנית מדידה מעודכנת.

8.קווי ואחוזי בניה חוקיים.

9.הסדר תשלום היטל השבחה.

10.ייפוי כוח נוטריוני + תצהיר בעלות.

11.הגשת שתי תכניות הגשה מתוקנות בהתאם להחלטת הוועדה.

12.תשלום אגרת רישיון בניה.

13.הסדרת צנרת וביוב.

14.חתימת המבקש על תשריט החלוקה.

15.הריסת המסומן להריסה.

2.

ביום 16.12.2015 מחקה ועדת הערר ערר נוסף שהוגש בקובעה כי על הוועדה המקומית לוודא כי הדרישות הנ"ל מולאו וכי "[ו]בכפוף לכך להוציא את היתר הבנייה ללא כל החלטה נוספת". דא עקא שהוועדה המקומית לא הוציאה למשיב את ההיתר, וועדת הערר אליה שב המשיב ופנה קבעה כי בנסיבות שנוצרו עליו לפנות אל בית המשפט. משכך, הגיש המשיב עתירה לבית המשפט קמא למתן צו שיורה לוועדה המקומית לראות בבקשה להיתר שהגיש כבקשה שאושרה (עת"מ 11526-05-16) (להלן: העתירה הראשונה ). העתירה הראשונה נמחקה ביום 5.6.2016 ונקבע כי המשיב לא צירף את הדרישות העומדות בבסיס המחלוקת שבינו ובין הוועדה המקומית ועל כן, לא ניתן לדעת האם קיים את הדרישות אם לאו. המשיב ניסה לבוא בדברים עם הוועדה המקומית, אך ללא הצלחה, ועל כן הגיש עתירה נוספת בנושא (להלן: העתירה השנייה ). בתגובה לעתירה השנייה טענה הוועדה המקומית כי המשיב לא עמד בדרישות: 1, 7, 10, 11, 14 ו-15.

3.

ביום 2.3.2017 קיבל בית המשפט קמא את העתירה וקבע כי בניגוד לעמדת הועדה המקומית המשיב מילא אחר כל הדרישות והוסיף כי:

טיעוני המשיבה רק ממחישים את דרך הייסורים שאותה נאלץ לעבור העותר [המשיב], כאשר בכל פעם מוסיפה המשיבה תנאים וקשה להשתחרר מהרושם שהמשיבה עושה כל אשר ביכולתה לעכב את מתן ההיתר, זאת התחושה גם למקרא החלטתה של וועדת הערר.

בית המשפט הוסיף וחייב את המבקשים בהוצאות המשיב בסך 15,000 ש"ח.

4.

על פסק הדין בעתירה השנייה הגישו המבקשים ערעור ועמו הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לטענת המבקשים הפך בית המשפט את פסק הדין בעתירה הראשונה ללא הצדקה ונתן "פסק דין מעוות" המתערב בשיקול דעתה של הרשות. כך למשל, טוענים המבקשים כי בית המשפט קבע כי המשיב עמד בדרישה הראשונה, אך הממ"ד המתוכנן של המשיב הוא מעל חנייה וללא בסיס בקרקע ועל כן מהווה סכנה ליציבות המבנה. עוד טוענת הוועדה המקומית כי המשיב לא צירף לעתירתו צדדים נדרשים, יחיא מוחמד עבד אלחי ובשארה מוחמד, אשר הגישו ערר על התוכנית המפורטת שהגיש ועל כן, לטענתה, היה על בית המשפט קמא למחוק את עתירתו על הסף.

5.

המשיב טוען מצידו כי הסחבת במתן היתר הבנייה כמו גם הערעור דנן הם חלק ממסכת לחצים פסולה שמופעלת עליו על מנת לגרום לו למכור את זכויותיו במגרש למקורביו של המבקש 2 – ראש העיר טירה, בנזיד עדשים. בין היתר טוען המשיב כי גורמים מטעם המבקשים פנו אליו וביקשו ממנו למכור את הנכס לשכנו, יחיא עבד אלחי, אך זה סירב לשלם לו את שווי הנכס כפי שנקבע על ידי שמאי ואיים עליו שימנע ממנו לקבל היתר בנייה אם לא ייכנע לדרישותיו. עוד טוען המשיב כי וועדת הערר דחתה את כל טענות המבקשים וקבעה כי עליהם ליתן לו היתר בכפוף לעמידה בדרישות הועדה המקומית ללא כל החלטה נוספת, אך המבקשים מנסים להפוך את אותן דרישות שהינן טכניות לדרישות מהותיות ובכך מערערים למעשה על ההחלטה החלוטה של ועדת הערר. אשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי אין במתן ההיתר כדי לסכל את הערעור, שכן במידה ויתקבל הערעור תוכל הוועדה המקומית לקבוע תנאים נוספים וכן לבטל או לשנות את היתר הבנייה גם לאחר שינתן וכי היחיד שנושא בסיכון הכלכלי הכרוך בעלויות השינויים, ככל שיידרשו, הוא המשיב.

6.

דין הבקשה להידחות.

על המבקש את עיכוב ביצועו של פסק דין להראות כי יש לו סיכויים טובים לזכות בערעור וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ר' למשל עע"מ 317/10 שפר נ' יניב (16.03.2010) . במקרה דנן, ומבלי לקבוע מסמרות, סיכויי הערעור אינם נחזים להיות גבוהים. טענות המבקשים מתמקדות בדרישה 1 - "התאמת הבקשה לטר/2800 המאושרת" והם טוענים כי הבקשה אינה ממלאת אחר תנאי זה. דא עקא, כפי שציין בית המשפט קמא בהחלטת הביניים מיום 13.2.2017, בהחלטתה קבעה ועדת הערר המחוזית כי "הבקשה להיתר, תואמת את הוראות התוכנית המפורטת ולכן יש לאשר את הבקשה בכפוף להשלמת הדרישות הטכניות המופיעות בהודעת הוועדה המקומית ...". בכל הנוגע למונח "תכנית מפורטת" צוין בסעיף 6 לאותה החלטה כי מדובר בתכנית טר/2800. גם ביחס לדרישה 15 – הריסת המסומן להריסה – לטענת המבקשים היה על המשיב להרוס גרם מדרגות, אך עיון בהחלטת ועדת המשנה להתנגדויות מיום 23.12.2012 (מש/א') מלמד כי המשיב נדרש לאטום את חדר המדרגות ובית המשפט המחוזי קיבל דו"ח מאת יחידת הפיקוח של הוועדה המחוזית מרכז לפיו תנאי זה נענה. המבקשים אינם מתייחסים בבקשתם לקביעות אלו המחלישות לכאורה את טענותיהם בהקשר זה וחלף זאת בחרו לתקוף את פסק הדין תוך שימוש בלשון בלתי ראויה. אשר למאזן הנוחות, המבקשים לא פירטו איזה נזק, אם בכלל, ייגרם להם ממתן ההיתר ו מכל מקום, כפי שאף ציין המשיב עצמו, כל עוד לא ניתן פסק הדין בערעור דנן המשיב הוא זה הנוטל סיכון לגבי השקעותיו בבנייה.

משסיכויי הערעור אינם גבוהים ומאזן הנוחות אינו נוטה בבירור לטובת המבקשים, דין הבקשה להידחות.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בבקשה בסך 15,000 ש"ח.