עע"מ 2452/09 הינאו עומר אורלנדו נ. משטרת ישראל

א.

המערער, אזרח קולומביה, נכנס לישראל בשנת 1996 באשרת תייר. במהלך שהותו בישראל הכיר המערער (כנטען) אזרחית קולומביאנית, ובשנת 2004 נולד להם ילד. המערער עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב להסדיר את מעמדו בישראל לפי החלטת הממשלה 156 שעניינה מתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים והוריהם (עת"מ (תל אביב) 1213/09). במהלך הדיון בעתירה, חזר בו המערער, שהיה מיוצג על ידי בא כוחו הנוכחי מהעתירה. האחרון הצהיר לפרוטוקול: "לאחר ששמעתי את הערות והמלצות בית המשפט ולאחר ששוחחתי עם מרשי, אנחנו מבקשים לחזור בנו מן העתירה". בעקבות דברים אלה, דחה בית המשפט (סגנית הנשיא קובו) את העתירה.

ב.

כלפי פסק דין זה הוגש הערעור, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע (למעשה מדובר בבקשה לסעד זמני בערעור, לפיו יימנעו המשיבים מהרחקת המערער מישראל עד להכרעה בערעור). בערעור נטען, כי המערער "היה לחוץ במהלך הדיון, וכי לא היתה לו ברירה אלא לאמץ את המלצת בית המשפט". נטען, כי מדובר בהחלטה שגויה, אשר לה השלכות קשות על התא המשפחתי. כן נטען, כי מדובר בסוג המקרים בהם יש להעדיף את ההגנה על התא המשפחתי.

ג.

אין בידי להיעתר לבקשה. סיכויי הערעור אינם רבים, לאחר שפסק הדין בבית המשפט קמא ניתן בהסכמה. המערער לא צירף מסמכים לביסוס טענותיו (לרבות הטענות העובדתיות לגבי מערכת היחסים עם זוגתו ולידת ילד משותף), ואין הוא מסביר מדוע לשיטתו בא הוא בגדרי אותה החלטת ממשלה. ועוד, אין המדובר במקרה בו נותר הקטין ללא בישראל ללא הורה. ועל אלה, קשה לקבל את טענת המערער כי "הסכמתו למחיקת העתירה נבעה מלחצים גורליים". המערער היה מיוצג בבית המשפט המחוזי, בא כוחו באותה שעה הוא החתום על הערעור שלפנינו, וקשה להלום כי לאחר שהצהיר בעצמו לפרוטוקול כי הוא חוזר בו מעתירתו, יטען עכשיו כי המערער הוא שהיה ב"לחצים גורליים" ושגה בבקשתו לחזור בו מהעתירה. למותר לציין, כי אין בפרוטוקול כל עדות ל"לחצים" כאמור. אי מתן הסעד הזמני אינו גורר תוצאות בלתי הפיכות; ובהתחשב בהתנהלות המערער בבית המשפט קמא דומה כי אין מנוס מכך.